‏הצגת רשומות עם תוויות The Beatles. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות The Beatles. הצג את כל הרשומות
7 com

למה צירוף הקטלוג המלא של הביטלס לחנות אייטיונז הוא הצהרה גרנדיוזית באמת


גלי הציפייה והשמועות על מה apple מסתירה מאחורי המשפט המסתורי שטוען לשינוי הגדול שמגיע לחנות ה – itunes המפורסמת הגיע לסופו עם הודעה נלהבת על צירוף הקטלוג המלא של הביטלס לקטלוג של itunes. התגובות נעו בין אכזבה והתחושה שלא היה כיסוי להודעה הגרנדיזית של אפל לבין לעג והומור לרצינות התהומית בא אפל לקחה את השגת הזיכיון לקטלוג החיפושיות שלמעשה כבר קיים בכל אתר אחר לקניית מוזיקה.

בפועל, ההודעה הזאת היא לא פחות גרנדיוזית מהצורה בה אפל הציגו אותה. כמו ששינוי הלוגו של תוכנת האייטיונז למעשה היתה הצהרה רשמית על מות פורמט הדיסק, רכישת הזיכיון לקטלוג של הביטלס היא עוד מסמר חשוב בארון של תעשיית המוזיקה הבינלאומית.

הלוגו שהרג את הדיסק

הסכסוך

הסכסוך בין Apple לביטלס בעצם התחיל כבר ב – 1978 כאשר החברה של הביטלס Apple corps תבעה את חברת המחשבים Apple computers. השלב הראשון של הסכסוך נגמר ב- 1981 בכך שאפל (המחשבים) הסכימו לא להיכנס לתחום המוזיקה וגם שילמה לאפל קורפס כ – 80,000 דולר על השימוש בשם אפל.


בין השנים 1986 ו – 1991 אפל (מחשבים) הפרה את ההסכם המקורי בעוד כמה מקרים ולבסוף שילמה פיצויים נוספים לחברה של הביטלס ונקבע ההסכם המחודש כי בעוד החברה של הביטלס יכולה להתשמש בטריידמארק אפל על מוצרי מוזיקה, תכנים מוזיקליים וכדומה, אפל קורפס יכולה להשתמש בו אך ורק כחלק משירות כולל ובעצם לא יכולה להציע מוזיקה כמוזיקה עצמה (ייצור דיסקים, הפצה של שירים וכו'). 

Apple comp.  VS. Apple Corps

ב -2003 אייטיונז עלתה לאוויר, אפל קורפס תבעה שוב והפעם הפסידה ע"י פירצה בחוזה אשר מאפשר לאפל למכור שירים דרך האייטיונז. הסכסוך כמובן המשיך גם כאשרב- 2009 כל הקטלוג של הביטלס עבר שיפוץ דיגיטלי ובעצם ניתן למכירה בכל חנויות האינטרנט (כקבצי אמ פי שלוש, דיסקים ומארזים מחודשים) מלבד אייטיונז שנשארה בחוץ.


אז למה דווקא עכשיו?

ב – 2007, חברת EMI אשר למעשה היא בעלת הזכויות להקלטות המאסטר של הביטלס, נקלעה לקשיים כלכליים. לאחר שהפסידה 260 מיליון דולר היא נקנתה ע"י Terra Firma Capital Partners בעבור 5.2 ביליון דולר. 2008 לא הייתה שנה קלה יותר עבורה כאשר פול מקרטני עזב את החברה ואיתו גם רדיוהד והרולינג סטונז. בנוסף הם גם ספגו תביעה קשה מצד להקת פינק פלויד אשר טענה כי החברה מכרה את שיריה בפורמט דיגיטלי ללא אישור מצד הלהקה. בתביעה הזאת פינק פלויד ניצחו.

תקופה רעה שלא משתפרת

משם המצב רק המשיך להתדרדר עבור EMI כאשר תוכנית ההבראה של גיא האנדס, מנכ"ל Terra Firma Capital Partners נכשלה (אחרי קיצוץ של כ 5,500 עובדים, קיצוץ בחלק מהאמנים הפועלים בחברה וניסיון לחסוך כ – 200 מיליון דולר בשנה). התוצאה הייתה שהחברה לבסוף פרשה לחלוטין משוק המוזיקה של המזרח הרחוק כשהיא משאירה את תפקיד ההפצה לחברת warner bros. אמנים רבים החליטו לעזוב את החברה בטענה כי המנכ"ל החדש לא מבין איך לעבוד עם אמנים ולא מבין את תעשיית המוזיקה. החברה שהמשיכה לספוג הפסדים כבדים כאשר ברבעון האחרון של 2009 נודע כי החברה הפסידה באותה השנה 1.75 ביליון יורו.

לאחרונה הוכרז רשמית כי החברה פשטה רגל. החברה שמחזיקה בזכויות ועותקי המאסטר של להקות כמו פינק פלויד, ביטלס, רולינג סטונז, קולדפליי, הקטלוג הישן של רדיוהד, מוצאת את עצמה בחובות כבדים מדי ועתיד הקטלוג שלה, ועתיד החברה עצמה לא ברור כרגע. מ -2008 עד עכשיו נעשו מאמצים שונים להרוויח את הכסף החזרה במינימום השקעה. אנחנו חווינו את זה בצורת המארז של כל אלבומי האולפן של פינק פלוד (בשם oh, by the way) ואת המארז המחודש של כל הקטלוג של רדיוהד, ניסיונות מכירה חוזרים ונשנים של האולפן האגדי אבי רואד ולבסוף – המארזים הבומבסטיים עם השחזור הדיגיטלי של הקטלוג המלא של הביטלס (המארז שיצא שנה שעברה).

המסמר האחרון


אז למה בעצם ההצהרה של אפל על צירוף הקטלוג של הביטלס לאייטיונז היא באמת כל כך גרנדיוזית? אפל לא רק סיימו את הסכסוך האישי הממושך מול הביטלס ואפל קורפס, אלא הם בעצם גרמו לאחת מארבעת חברות התקליטים הגדולות בעולם לפדות את זכויות היוצרים של הביטלס (שללא ספק מייצגת את אחד מעמודי התווך של תעשיית המוזיקה) כדי לנסות לכסות על ההוצאות שלהם. אפל כרגע הוכיחה את עצמה כעומדת מנצחת אל מול הגופה הגדולה והנרקבת של חברת EMI שבימינו מנסה להשיג הלוואות ונואשת להשיג כל דולר שהיא יכולה בניסיון לשרוד את התקופה הקשה ולא למות רשמית.

בכך שאפל הכריזה על צירוף הקטלוג המלא של הביטלס לתוך חנות ה – itunes היא בעצם ביססה מציאות החדשה. חברות התקליטים שהולכות וקורסות בעוד אפל וחברות דומות לה הולכות וגדלות ולמעשה מהוות את שיר ההשכבה לחברות התקליטים הגדולות.

סופה של תקופה
Read more »
1 com

קצת ממתקים.


התכנון המקורי היה לעלות את הפוסט הזה ולספר חוויות מההופעה של הבריין קנדיז באוזןבר, אבל לצערי בגלל בעיות שונות (קארמה רעה?) לא הצלחתי להגיע למופע. בלי קשר, זאת להקה שלדעתי שווה להכיר עכשיו, כדי שבעוד כמה שנים תוכלו להגיד "הכרתי אותם עוד מהאי פי שלהם שבכלל לא יצא לחנויות, אבל עכשיו שהם חורשים את ההופעות בעולם זה מה זה ממסוחר וירד לי מהם (אבל בסתר, אני שומע אותם הרבה בבית!).

הקנדיז הכפר סבאים (שיחד עם הווט בנדיטס נותנים לי תקווה לעיר הקטנה הזאת) מנגנים ביחד כבר בערך 3 שנים, וכמו כל להקה שווה יש להם אחים פיק – אייל (הזמר והגיטריסט) ויובל (בס ושירה), ניר יונה אחראי לקלידים פסיכודליים מטורפים ודניאל עצטה מחזיק את הגרוב בתופים.
קצר, מלהיב ומדוייק

אם
Tomorrow never knows של הביטלס בדיוק היה נגמר והייתי מחפש שיר שימשיך את הקו הפסיכודלי  אצלי בראש, כנראה שזה היה האי פי של ה – Brain Candies שהייתי שומע. השיר השני, Take it Slow היה מספק מעבר נהדר מהביטלס בדמדומי הפסיכודאליה שלהם לימינו אנו.
בכללי, אני אוהב להקות שהתחושה שיש לך כשאתה שומע אותן זה שהן מצאו את הייעוד שלהן. יכול להיות שבעתיד הם ישנו כיוון לחלוטין והוא גם יתאים או לא יתאים, אבל כרגע זה נשמע הכי נכון שיש. נדירות הלהקות (בארץ) שההרמוניה הקולית שלהן מתכתבת כ"כ טוב עם הביץ' בויז, הקינקס והביטלס ביחד, מה גם שהכל זורם בצורה טבעית  ואף לומר ציורית.



הפוסט הזה יוצא קצת מוזר. זה לא בדיוק ביקורת וזה לא בדיוק רקע. בעיקר המלצה חצי רגעית מהלב
לEP - קוראים Prepare to be amazed - , חמישה שירים. מדוייק, קצר ומלהיב. רוצו לראות אותם בהופעה!









Read more »
2 com

הביטלס ותהליך הסרת הקסם

אתמול בלילה היה לי דיון ארוך עם חברה טובה על שאלת הפילוסופיה בשקל הנצחית "עדיף חכם ורע לו על פני טיפש וטוב לו". השאלה הרגילה של – האם עדיף להיות לא מודע בכלל למה שקורה סביבך ולהיות שמח מהחיים שלך (מהחוסר ידיעה שיש משהו אחר) או המודעות העצמית והסביבתית הגבוהה אשר לרוב משלמים עליה במחיר של נבירות עמוקות מדי לתוך מצבים שלא דורשים את ההתעמקות ובעיקר את המחשבה "האם יש משהו יותר מזה", שאותה אפשר להשליך על אינספור מצבים שונים ונכונים.

באחת האנלוגיות השונות דיברנו על זוג חברים שהם ביחד עוד מימי התיכון. מצד אחד הם ביחד וטוב להם, אבל זה גם מפני שהם לא מכירים משהו אחר ולא שאלו את עצמם אף פעם "אולי יש שם מישהו בחוץ שיותר מתאים לי". המסקנה הייתה שברגע שהשאלה הזאת עולה, סוף חייך הם בפשרה. כי בחיים אין כזה דבר "הכי מתאים/ הכי טוב / הכי יפה". תמיד יהיה מישהו יפה יותר, או חכם יותר, או מוכשר יותר או עם יותר מזל וכו'. מה שאומר שהתחנת ביניים בה נעצור (בהנחה שלא ממשיכים במרדף הזה עד שמגיעים למקומות לא בריאים נפשית) היא בעצם פשרה. יש בזה משהו עצוב מאוד. כי הם הרי תמיד יש מישהו או משהו יותר, הרי איפה שעצרת זה איפה שהתפשרת. אמיר מוצהרת של "יש יותר טוב בחוץ, אבל לי מספיק טוב עם מה שיש". אני לא אומר שזה לא חשוב או בריא יותר, אבל זאת המחשבה השלמה בנושא.

המודעות, ככל שהיא מלאה יותר, היא קשה יותר. היא נטולת קסם. מחקרים פסיכולוגיים הראו שלאנשים דיכאוניים יותר, יש תפיסה נכונה יותר של המציאות. מה בעצם זה אומר לנו?
דניאל גילדנלאו (סולן להקת Pain Of Salvation השבדית) אמר לי פעם בראיון שהעובדה שהילדות שלו הייתה שמחה כ"כ, היא מה שהופכת את חייו הבוגרים לקשים יותר. כשאתה ילד, אתה לא יודע איך דברים קורים, אתה רק יודע אם טוב לך או לא טוב לך. בימי הולדת אין את העיסוק של "איפה נחגוג, מי להזמין" זה פשוט קורה. כשאתה מתבגר אתה לומד איך עושים את ה"קסמים" הללו שהופכים לאסופה של טריקים (שאל כל הורה שאירגן יום הולדת לילדיו בגיל הגן ותבינו).
הנבירה העצמית והמודעות ההולכת ומתפתחת בעצם מורידה הרבה רגעי קסם מכס המלכות שלהם.

כאן נכנס לתמונה הסרט התיעודי החדש על הביטלס – The Beatles on record. הסרט מתעתד להיות סרט דוקומנטרי אשר עוקב אחר ההתפתחות של הביטלס ככותבי שירים, מלחינים ואמני אולפן. בעיניי, זה בסיס לסרט דוקומנטרי שאמור להיות מרתק, מה גם שבמאי הסרט הוא Bob Smeaton, מי שהיה הבמאי של רוב סדרת ה Classic Albums והיה אחד הכותבים הראשיים של מיני סדרת האנתולוגיה של הביטלס. Smeaton הוא בעצם הקוסם שמספר לך איך עושים טריקים.

הגימיק הראשון, שבו סמיתון השתמש גם באנתולוגיה, הוא מספרי הסיפור, הלא הם ארבעת המופלאים פלוס המופלא הנספח ג'ורג' מרטין. הגימיק השני הוא המעברים היפים והעבודה הדיגיטלית על התמונות הישנות שכמעט קמות לחיים. הסרט נופל במקום אחד חשוב – תוכן.
הנושא אותו בוחר סמיתון לחקור הוא אחד הנושאים המרתקים ביותר בהקשר של הביטלס. להקה שהייתה חדשנית מכ"כ הרבה בחינות ואיכשהו הוא מצליח להשטיח אותו לרמת ביהיינד דה מיוזיק על אואזיס.

סקירה של שניים עשר אלבומים בשעה סרט זה כבר בעייתי, אבל במקום למנף את הזמן ולהתעמק בנקודות המעניינות ביותר (מבחינת הנושא אותו הוא בא לחקור) הוא מרפרף במהירות ע"פ ההקלטות של Sgt Pepper וה –White Album, נמנע מלהתעמק בחדשנות הטכנולוגית ובעיקר לא נותן מרחב למידע ולדמויות להתפתח. במקום זה הוא מעדיף למחזר עובדות ידועות (לחובבי ביטלס, אשר בכל מקרה הסרט הזה מיועד עבורם) או להשתמש במשפטים מעלי גיחוך קלישאתיים (הרגע בו פול אומר שהוא מקווה שהוא לא יהיה רוק סטאר בגיל 40, כי מי רוצה לראות רוקסטאר זקן ). אין באמת הרחבה על הצד הטכני כמעט והטיפול בהתבגרות הלהקה הוא די רופף.

מה שסמיתון כן מצליח לעשות (עבורי לפחות) הוא את אחד הצעדים הנבזיים ביותר שאפשר לעשות למעריץ ביטלס. הוא מצליח להוציא החוצה ולפרק את ה"טוהר" שכביכול אופף את הלהקה. לשמוע את לנון מספר שהם חשבו שיהיה להם מזל אם הם יחזיקו שלושה חודשים זה חמוד. לשמוע אותו מספר שהלהיטים הכי גדולים שלהם נכתבו לפי נושא, קצת מוציא את הרוח מהמפרשים.
הכוונה היא לחלק מסויים של הסרט, בו שומעים את לנון מספר על איך הוא ופול היו יושבים מול הדף הריק ומחליטים "טוב זה יהיה שיר אהבה או שיר פנטזיה יותר?" ואז מתחילים לכתוב לפי הזמנה. בעייתי.
מה שהביטלס תורמים הוא מרתק, מה שסמיתון עושה איתו הוא די בזבוז

לביטלס יש את האופי שלהם שמורכב מהמוזיקה והדמויות הכישרוניות שעומדות מאחוריו, מה שהופך את הסרט אוטומטית למוצר מעניין עבור כל מעריץ ממוצע של הלהקה. אי אפשר להתעלם מזה שלהקות כמו הביטלס, פינק פלויד, לד זפלין ודומיהן זוכות לאיזשהי תחושה של אניגמטיות סביבן. יש איזשהי אווירה וקסם שקשה להסביר. קשה לשים אצבע ולהבין מה הפך אותם לאגדות שהם, זהו חלק חשוב מאותו הקסם. לא לדעת מה בדיוק קרה שם, לא להבין בדיוק מה הפוליטיקה מאחורי הכל. כאוהב מוזיקה, אני חושב שבמאים כמו סמיתון לפעמים צריכים לעשות חושבים ולהבין האם זו זכותם לספר לנו שסנטה קלאוס לא קיים ובאיזה מחיר.


הטריילר:

Read more »