הביטלס ותהליך הסרת הקסם
אתמול בלילה היה לי דיון ארוך עם חברה טובה על שאלת הפילוסופיה בשקל הנצחית "עדיף חכם ורע לו על פני טיפש וטוב לו". השאלה הרגילה של – האם עדיף להיות לא מודע בכלל למה שקורה סביבך ולהיות שמח מהחיים שלך (מהחוסר ידיעה שיש משהו אחר) או המודעות העצמית והסביבתית הגבוהה אשר לרוב משלמים עליה במחיר של נבירות עמוקות מדי לתוך מצבים שלא דורשים את ההתעמקות ובעיקר את המחשבה "האם יש משהו יותר מזה", שאותה אפשר להשליך על אינספור מצבים שונים ונכונים.
באחת האנלוגיות השונות דיברנו על זוג חברים שהם ביחד עוד מימי התיכון. מצד אחד הם ביחד וטוב להם, אבל זה גם מפני שהם לא מכירים משהו אחר ולא שאלו את עצמם אף פעם "אולי יש שם מישהו בחוץ שיותר מתאים לי". המסקנה הייתה שברגע שהשאלה הזאת עולה, סוף חייך הם בפשרה. כי בחיים אין כזה דבר "הכי מתאים/ הכי טוב / הכי יפה". תמיד יהיה מישהו יפה יותר, או חכם יותר, או מוכשר יותר או עם יותר מזל וכו'. מה שאומר שהתחנת ביניים בה נעצור (בהנחה שלא ממשיכים במרדף הזה עד שמגיעים למקומות לא בריאים נפשית) היא בעצם פשרה. יש בזה משהו עצוב מאוד. כי הם הרי תמיד יש מישהו או משהו יותר, הרי איפה שעצרת זה איפה שהתפשרת. אמיר מוצהרת של "יש יותר טוב בחוץ, אבל לי מספיק טוב עם מה שיש". אני לא אומר שזה לא חשוב או בריא יותר, אבל זאת המחשבה השלמה בנושא.
המודעות, ככל שהיא מלאה יותר, היא קשה יותר. היא נטולת קסם. מחקרים פסיכולוגיים הראו שלאנשים דיכאוניים יותר, יש תפיסה נכונה יותר של המציאות. מה בעצם זה אומר לנו?
דניאל גילדנלאו (סולן להקת Pain Of Salvation השבדית) אמר לי פעם בראיון שהעובדה שהילדות שלו הייתה שמחה כ"כ, היא מה שהופכת את חייו הבוגרים לקשים יותר. כשאתה ילד, אתה לא יודע איך דברים קורים, אתה רק יודע אם טוב לך או לא טוב לך. בימי הולדת אין את העיסוק של "איפה נחגוג, מי להזמין" זה פשוט קורה. כשאתה מתבגר אתה לומד איך עושים את ה"קסמים" הללו שהופכים לאסופה של טריקים (שאל כל הורה שאירגן יום הולדת לילדיו בגיל הגן ותבינו).
הנבירה העצמית והמודעות ההולכת ומתפתחת בעצם מורידה הרבה רגעי קסם מכס המלכות שלהם.
כאן נכנס לתמונה הסרט התיעודי החדש על הביטלס – The Beatles on record. הסרט מתעתד להיות סרט דוקומנטרי אשר עוקב אחר ההתפתחות של הביטלס ככותבי שירים, מלחינים ואמני אולפן. בעיניי, זה בסיס לסרט דוקומנטרי שאמור להיות מרתק, מה גם שבמאי הסרט הוא Bob Smeaton, מי שהיה הבמאי של רוב סדרת ה Classic Albums והיה אחד הכותבים הראשיים של מיני סדרת האנתולוגיה של הביטלס. Smeaton הוא בעצם הקוסם שמספר לך איך עושים טריקים.
הגימיק הראשון, שבו סמיתון השתמש גם באנתולוגיה, הוא מספרי הסיפור, הלא הם ארבעת המופלאים פלוס המופלא הנספח ג'ורג' מרטין. הגימיק השני הוא המעברים היפים והעבודה הדיגיטלית על התמונות הישנות שכמעט קמות לחיים. הסרט נופל במקום אחד חשוב – תוכן.
הנושא אותו בוחר סמיתון לחקור הוא אחד הנושאים המרתקים ביותר בהקשר של הביטלס. להקה שהייתה חדשנית מכ"כ הרבה בחינות ואיכשהו הוא מצליח להשטיח אותו לרמת ביהיינד דה מיוזיק על אואזיס.
סקירה של שניים עשר אלבומים בשעה סרט זה כבר בעייתי, אבל במקום למנף את הזמן ולהתעמק בנקודות המעניינות ביותר (מבחינת הנושא אותו הוא בא לחקור) הוא מרפרף במהירות ע"פ ההקלטות של Sgt Pepper וה –White Album, נמנע מלהתעמק בחדשנות הטכנולוגית ובעיקר לא נותן מרחב למידע ולדמויות להתפתח. במקום זה הוא מעדיף למחזר עובדות ידועות (לחובבי ביטלס, אשר בכל מקרה הסרט הזה מיועד עבורם) או להשתמש במשפטים מעלי גיחוך קלישאתיים (הרגע בו פול אומר שהוא מקווה שהוא לא יהיה רוק סטאר בגיל 40, כי מי רוצה לראות רוקסטאר זקן ). אין באמת הרחבה על הצד הטכני כמעט והטיפול בהתבגרות הלהקה הוא די רופף.
מה שסמיתון כן מצליח לעשות (עבורי לפחות) הוא את אחד הצעדים הנבזיים ביותר שאפשר לעשות למעריץ ביטלס. הוא מצליח להוציא החוצה ולפרק את ה"טוהר" שכביכול אופף את הלהקה. לשמוע את לנון מספר שהם חשבו שיהיה להם מזל אם הם יחזיקו שלושה חודשים זה חמוד. לשמוע אותו מספר שהלהיטים הכי גדולים שלהם נכתבו לפי נושא, קצת מוציא את הרוח מהמפרשים.
הכוונה היא לחלק מסויים של הסרט, בו שומעים את לנון מספר על איך הוא ופול היו יושבים מול הדף הריק ומחליטים "טוב זה יהיה שיר אהבה או שיר פנטזיה יותר?" ואז מתחילים לכתוב לפי הזמנה. בעייתי.
לביטלס יש את האופי שלהם שמורכב מהמוזיקה והדמויות הכישרוניות שעומדות מאחוריו, מה שהופך את הסרט אוטומטית למוצר מעניין עבור כל מעריץ ממוצע של הלהקה. אי אפשר להתעלם מזה שלהקות כמו הביטלס, פינק פלויד, לד זפלין ודומיהן זוכות לאיזשהי תחושה של אניגמטיות סביבן. יש איזשהי אווירה וקסם שקשה להסביר. קשה לשים אצבע ולהבין מה הפך אותם לאגדות שהם, זהו חלק חשוב מאותו הקסם. לא לדעת מה בדיוק קרה שם, לא להבין בדיוק מה הפוליטיקה מאחורי הכל. כאוהב מוזיקה, אני חושב שבמאים כמו סמיתון לפעמים צריכים לעשות חושבים ולהבין האם זו זכותם לספר לנו שסנטה קלאוס לא קיים ובאיזה מחיר.
הטריילר:
באחת האנלוגיות השונות דיברנו על זוג חברים שהם ביחד עוד מימי התיכון. מצד אחד הם ביחד וטוב להם, אבל זה גם מפני שהם לא מכירים משהו אחר ולא שאלו את עצמם אף פעם "אולי יש שם מישהו בחוץ שיותר מתאים לי". המסקנה הייתה שברגע שהשאלה הזאת עולה, סוף חייך הם בפשרה. כי בחיים אין כזה דבר "הכי מתאים/ הכי טוב / הכי יפה". תמיד יהיה מישהו יפה יותר, או חכם יותר, או מוכשר יותר או עם יותר מזל וכו'. מה שאומר שהתחנת ביניים בה נעצור (בהנחה שלא ממשיכים במרדף הזה עד שמגיעים למקומות לא בריאים נפשית) היא בעצם פשרה. יש בזה משהו עצוב מאוד. כי הם הרי תמיד יש מישהו או משהו יותר, הרי איפה שעצרת זה איפה שהתפשרת. אמיר מוצהרת של "יש יותר טוב בחוץ, אבל לי מספיק טוב עם מה שיש". אני לא אומר שזה לא חשוב או בריא יותר, אבל זאת המחשבה השלמה בנושא.
המודעות, ככל שהיא מלאה יותר, היא קשה יותר. היא נטולת קסם. מחקרים פסיכולוגיים הראו שלאנשים דיכאוניים יותר, יש תפיסה נכונה יותר של המציאות. מה בעצם זה אומר לנו?
דניאל גילדנלאו (סולן להקת Pain Of Salvation השבדית) אמר לי פעם בראיון שהעובדה שהילדות שלו הייתה שמחה כ"כ, היא מה שהופכת את חייו הבוגרים לקשים יותר. כשאתה ילד, אתה לא יודע איך דברים קורים, אתה רק יודע אם טוב לך או לא טוב לך. בימי הולדת אין את העיסוק של "איפה נחגוג, מי להזמין" זה פשוט קורה. כשאתה מתבגר אתה לומד איך עושים את ה"קסמים" הללו שהופכים לאסופה של טריקים (שאל כל הורה שאירגן יום הולדת לילדיו בגיל הגן ותבינו).
הנבירה העצמית והמודעות ההולכת ומתפתחת בעצם מורידה הרבה רגעי קסם מכס המלכות שלהם.
כאן נכנס לתמונה הסרט התיעודי החדש על הביטלס – The Beatles on record. הסרט מתעתד להיות סרט דוקומנטרי אשר עוקב אחר ההתפתחות של הביטלס ככותבי שירים, מלחינים ואמני אולפן. בעיניי, זה בסיס לסרט דוקומנטרי שאמור להיות מרתק, מה גם שבמאי הסרט הוא Bob Smeaton, מי שהיה הבמאי של רוב סדרת ה Classic Albums והיה אחד הכותבים הראשיים של מיני סדרת האנתולוגיה של הביטלס. Smeaton הוא בעצם הקוסם שמספר לך איך עושים טריקים.
הגימיק הראשון, שבו סמיתון השתמש גם באנתולוגיה, הוא מספרי הסיפור, הלא הם ארבעת המופלאים פלוס המופלא הנספח ג'ורג' מרטין. הגימיק השני הוא המעברים היפים והעבודה הדיגיטלית על התמונות הישנות שכמעט קמות לחיים. הסרט נופל במקום אחד חשוב – תוכן.
הנושא אותו בוחר סמיתון לחקור הוא אחד הנושאים המרתקים ביותר בהקשר של הביטלס. להקה שהייתה חדשנית מכ"כ הרבה בחינות ואיכשהו הוא מצליח להשטיח אותו לרמת ביהיינד דה מיוזיק על אואזיס.
סקירה של שניים עשר אלבומים בשעה סרט זה כבר בעייתי, אבל במקום למנף את הזמן ולהתעמק בנקודות המעניינות ביותר (מבחינת הנושא אותו הוא בא לחקור) הוא מרפרף במהירות ע"פ ההקלטות של Sgt Pepper וה –White Album, נמנע מלהתעמק בחדשנות הטכנולוגית ובעיקר לא נותן מרחב למידע ולדמויות להתפתח. במקום זה הוא מעדיף למחזר עובדות ידועות (לחובבי ביטלס, אשר בכל מקרה הסרט הזה מיועד עבורם) או להשתמש במשפטים מעלי גיחוך קלישאתיים (הרגע בו פול אומר שהוא מקווה שהוא לא יהיה רוק סטאר בגיל 40, כי מי רוצה לראות רוקסטאר זקן ). אין באמת הרחבה על הצד הטכני כמעט והטיפול בהתבגרות הלהקה הוא די רופף.
מה שסמיתון כן מצליח לעשות (עבורי לפחות) הוא את אחד הצעדים הנבזיים ביותר שאפשר לעשות למעריץ ביטלס. הוא מצליח להוציא החוצה ולפרק את ה"טוהר" שכביכול אופף את הלהקה. לשמוע את לנון מספר שהם חשבו שיהיה להם מזל אם הם יחזיקו שלושה חודשים זה חמוד. לשמוע אותו מספר שהלהיטים הכי גדולים שלהם נכתבו לפי נושא, קצת מוציא את הרוח מהמפרשים.
הכוונה היא לחלק מסויים של הסרט, בו שומעים את לנון מספר על איך הוא ופול היו יושבים מול הדף הריק ומחליטים "טוב זה יהיה שיר אהבה או שיר פנטזיה יותר?" ואז מתחילים לכתוב לפי הזמנה. בעייתי.
מה שהביטלס תורמים הוא מרתק, מה שסמיתון עושה איתו הוא די בזבוז
לביטלס יש את האופי שלהם שמורכב מהמוזיקה והדמויות הכישרוניות שעומדות מאחוריו, מה שהופך את הסרט אוטומטית למוצר מעניין עבור כל מעריץ ממוצע של הלהקה. אי אפשר להתעלם מזה שלהקות כמו הביטלס, פינק פלויד, לד זפלין ודומיהן זוכות לאיזשהי תחושה של אניגמטיות סביבן. יש איזשהי אווירה וקסם שקשה להסביר. קשה לשים אצבע ולהבין מה הפך אותם לאגדות שהם, זהו חלק חשוב מאותו הקסם. לא לדעת מה בדיוק קרה שם, לא להבין בדיוק מה הפוליטיקה מאחורי הכל. כאוהב מוזיקה, אני חושב שבמאים כמו סמיתון לפעמים צריכים לעשות חושבים ולהבין האם זו זכותם לספר לנו שסנטה קלאוס לא קיים ובאיזה מחיר.
הטריילר:
רשומות
2 תגובות:
לא הייתי מתרגש מכך שהביטלס היו אומנים (craftmen) לא פחות מאשר אמנים (artists). זה גם לא כזה גילוי חדשני, הם דיברו על זה לא מעט לאורך השנים.
צריך לזכור שכל הגישה ליצירה כאל תהליך אישי של יוצר שמבטא את עצמו ואת עולמו זה דבר שדיי קרה במהלך שנות השישים, והביטלס עצמם מאוד הושפעו מדילן מהבחינה הזו. הרי עד אז היו כותבי שירים מקצועיים והיו מבצעים, והביטלס לצד אחרים היו מהחלוצים שהעזו גם לכתוב וגם לבצע. להפוך את זה גם לאישי ואמנותי יותר היה תהליך שקרה בזמן שהם התקיימו. לנון בעיקר עשה את המעבר מלהיות כותב טכני ש"צריך" לכתוב להיט למישהו שמנסה לבטא את עולמו, רגשית ופוליטית.
בכל מקרה, אני לא חושב שהאומנות שלהם מבטלת באופן כלשהו את האמנות שלהם.
אין ספק שזה לא מבטל את השני. גם אין ספק שלקבל עוד חלקים מה"פאזל" כבכיכול זה כן חיובי בעיניי. יש איזשהו וייב בסרט הזה שפשוט השאיר אותי עם טעם רע. אני חושב שהרבה מזה נובע מהתחושת "רפרוף" שיש שם.
הוסף רשומת תגובה