כאבי לב, אפר, וטל כהן שליו

כאבי לב, אפר, וטל כהן שליו

הפעם הראשונה ששמעתי את טל כהן שליו שר הייתה לפני כחצי שנה,  ישבנו אצלי בחדר – טל,נועה מגר ואני . היא צלצלה אליי בהתראה של כמה דקות ואמרה שיש לה חבר שאני חייב להכיר ולשמוע. נועה היא לא מהמאכזבות.

אחרי שיחה מעניינת של חצי שעה הגיטרה האקוסטית כבר הייתה בידיים של טל, בצניעות הוא התחיל לנגן את Older Chests של דמיאן רייס. יש רגעים קטנים ונדירים כאלו  שאתה זוכה לשמוע ביצוע של שיר אהוב בצורה כל כך יפה וכנה. זה הזיכרון הראשון שלי מהנגינה והשירה של טל כהן שליו. לפני שהם עזבו את ביתי הוא השאיר לי עותק מאלבום הבכורה שלו Heartaches and Ashes.

אלבומי בכורה הם דבר מסובך לצפות (שלא לדבר על ליצור). אלבום בכורה הוא עדיין כרטיס ביקור, רושם ראשוני קצר. אפשר להגיד שזה המשפט הראשון שאמן אומר למאזין. במקרה הטוב יוצא לו "מה קורה?" בטוח בעצמו, במקרה הרע זה "היי" מגומגם, ולעיתים נדירות זה משפט מקורי באמת שמשאיר אותך בציפייה למשפט הבא שלו.

כשיש רצף של אלבומים אפשר לראות מעבר לנקודה הרגעית, מעבר ללחשוב – האם הסאונד של האלבום הוא כזה בגלל מקריות או סגנון? האם זה בעצם "המיטב" של אמן שאוסף שירים כבר שבע שנים? והאם זה עומד להיות סטוץ חד פעמי או מערכת יחסים מבוססת לאורך זמן? בעיניי, אלו רק חלק מהשאלות שמאוחר יותר הופכות לקריטריונים לאלבום בכורה.

עשרת השירים שמרכיבים את האלבום "כאבי לב ואפר" (בתרגום חופשי) לא במקרה מצאו את עצמם ביחד תחת קורת גג אחת. פולק עם זכרונות של קאנטרי ועמוד שדרה בלוזי למדי.  השירה של טל בטוחה בעצמה ומתנגנת טבעי עם המוזיקה שמלווה אותה. לרגע אחד נמצאים בארה"ב, בצומת שמשלבת את דרכיהם של קווים מלודיים ניל יאנגיים (בעיניי בולט בשיר הפתיחה – (Gods and men, ניחוחות טום וויטסיים ברגעים , האינטימיות בהפקה של דמיאן רייס (תשכחו מThe Blower’s daughter) ואולי אפשר אפילו להגיד שיש בו משהו מהאלבומים האחרונים של ג'וני קאש (בהנהגת ריק רובין).

צומת האמריקאנה ובלוז

ההפקה של האלבום, אמנם אינה מושלמת, גם לואו פיי יש דרך מסויימת מאוד לעשות, אבל היא כן עקבית ומתאימה. מבחינת סאונד, הנרטיב שעובר בין השירים  הוא עקבי, גם כשהשירים נשענים על גיטרות אקוסטיות שקטות והרמוניות שירה וגם כשהצליל הנקי מתחלף בדיסטורשן האוריינטציה נשארת קבועה ומספקת המשך נכון וטבעי לאוזן. המוד הזה שנפרש בצורה טבעית כ"כ לאורך האלבום הוא תענוג צרוף בעיניי ואין הרבה אמנים שמצליחים לגבש אותו מהר כ"כ.

מה שאני כ"כ אוהב באלבום הזה היא התחושה הכללית  שטל יודע ובטוח במי שהוא כרגע, מרגישים את זה בנגינה ובמילים שלו. הן אמנם מדברות על שינוי, אהבה ותהליך התבגרות עצמי, אבל השימוש בהן הוא מלאכת עבודה אשר מצליחה להישמע רעננה (במיוחד לנוכח העולם הטקסטואלי של הרבה אמנים בארץ) ולהישמע כאילו עולם המושגים בו הוא חי הוא רחב, מה שגם מגוון את השימוש שלו בשפה.

עשרה שירים באלבום הם מספיקים כדי לשמוע את משפט הפתיחה של טל כהן שליו בצורה ברורה. אי אפשר להגיד שלא נשמע דבר כזה מעולם, הרי הפולק והאמריקאנה הם סגנונות עם הרבה גיבורים שמלווים את רובנו המון שנים, אבל בהחלט אפשר להגיד שמאחורי הכל עומדת אמירה אישית וכישרון שאפשר לסמוך עליו שימשיך להתפתח. Heartaches and ashes הוא משפט פתיחה כזה, שאתה נשאר סקרן לדעת אם נושא השיחה שיעלה אחריו יצליח להיות מעניין כמו המשפט שפתח אותו. מכאן, הרושם עושה שכן.



להאזנה לאלבום המלא - לחצו כאן