אין שום דבר מיסטי בעמק הזה
האלבום Outer South הוא יציאה מנוגדת לחלוטין לקסם היפיפה שבנה קונור אוברסט באלבום הסולו הראשון שלו. בניגוד לקסם שנשפך מאותה יצירה משנת 2008 ולעומת שם הלהקה המלווה אותו בשני האלבום, אין שום דבר מיסטי באלבום הזה.
קונור אוברסט הוא כותב טקסטים גדול, שמעתי כבר הרבה אנשים צוחקים על איך כותבים שירי "קונור" (משהו בסגנון, תכתבו מטאפורה הגיונית אחת, ואחרי זה תחברו שני משפטים שההתחלה והסוף שלהם לא נראים קשורים במקור ותדגישו את סוף ההברה של המילה הלפני אחרונה), אבל בכל זאת, לדעתי, הטקסטים שלו לרוב פוגעים נכון. גם ההגשה שלו, היא אחת המוצלחות לדעתי, לפעמים אני חושב שהוא יכול להקריא רשימת קניות בעודו מאלתר שלושה אקורדים על גיטרה אקוסטית עם גשר בפסק רביעי, ואני עדיין אתרגש. אז למה לעזאזל באלבום הזה הוא מוותר על כל כך הרבה ממה שמאפיין אותו ועוד כדי לתת את הבמה לחבורת כותבים בינונית למדי ? אולי פה טמונה המיסטיקה.
באלבום הקודם, ה Mystic Valley Band היו בעיקר התמיכה הנפשית של אוברסט כשהוא יצא להתבודד לו שם במקסיקו, קבוצת חברים תומכת שנתנה לו את השקט הנפשי להוציא אלבום אינטימי ויפיפה, תוך כדי שהוא מהורהר ומשוחרר בו זמנית. הפעם נראה כי הלהקה מחפשת הזדמנות לפרוץ ואוברסט מוכן לסחוב את הניסיון הזה על גבו ולתת להם את הבמה.
הלהקה מביאה אווירה אחרת לגמרי ממה שהביאה להקת הליווי של אוברסט בBright Eyes. הכיוון פה הוא הרבה יותר רוקנרול סבנטיז, עם סולואים בלוזיאיים וקלידי וינטאג' שאוהבים לבנות תפקידים לא מובנים מאליהם. לפעמים זו מאין השתלחות חסרת בסיס או פואנטה אמיתית (כמו air mattress) או רוק חסר אופי כמו Difference is time.
כשהלהקה חוזרת לפעול על תקן מלווה ומפרה יוצאות כמה פנינים. Roosevelt Room הוא שיר כזה. קצת לא ממוקד עד הסוף אמנם, אבל אחד היציאות הרוקיסטיות של אוברסט, מאין שילוב בין הפולק החכם לרוק בועט ומתחכם. To all the lights in the window הוא חמוד, ממכר וזורם. כמוהו Cabbage town. White shoes הוא אחד הרגעים היפים באלבום, שקט, נוגה, אינטימי מלטף ומתרפס. גם I gotta reason (part 2) הוא מוצלח. מאין סימביוזה טובה בין הלהקה לבין הכתיבה האישית והמשחקים של אוברסט.
האלבום כאלבום, הוא בינוני. גם השלם וגם סכום חלקיו. אין פה בנייה נכונה ומעניינת או סוחפת, אלא שירים טובים (לא מצוינים, אבל טובים) שקופצים בין skip ל skip כשמדלגים על הבוסר שחברי ההרכב מביאים לקדמת הבמה. אולי עם קצת יותר A&R וקיצור נכון של האלבום, הוא יכול היה להיות יצירה חביבה ומדויקות שלפחות רושמת את עצמה כחוויה כיפית לתחילת הקיץ. אבל Outer South, שכמו העטיפה שלו פשוט לא מתאים למעמד.
קונור אוברסט הוא כותב טקסטים גדול, שמעתי כבר הרבה אנשים צוחקים על איך כותבים שירי "קונור" (משהו בסגנון, תכתבו מטאפורה הגיונית אחת, ואחרי זה תחברו שני משפטים שההתחלה והסוף שלהם לא נראים קשורים במקור ותדגישו את סוף ההברה של המילה הלפני אחרונה), אבל בכל זאת, לדעתי, הטקסטים שלו לרוב פוגעים נכון. גם ההגשה שלו, היא אחת המוצלחות לדעתי, לפעמים אני חושב שהוא יכול להקריא רשימת קניות בעודו מאלתר שלושה אקורדים על גיטרה אקוסטית עם גשר בפסק רביעי, ואני עדיין אתרגש. אז למה לעזאזל באלבום הזה הוא מוותר על כל כך הרבה ממה שמאפיין אותו ועוד כדי לתת את הבמה לחבורת כותבים בינונית למדי ? אולי פה טמונה המיסטיקה.
באלבום הקודם, ה Mystic Valley Band היו בעיקר התמיכה הנפשית של אוברסט כשהוא יצא להתבודד לו שם במקסיקו, קבוצת חברים תומכת שנתנה לו את השקט הנפשי להוציא אלבום אינטימי ויפיפה, תוך כדי שהוא מהורהר ומשוחרר בו זמנית. הפעם נראה כי הלהקה מחפשת הזדמנות לפרוץ ואוברסט מוכן לסחוב את הניסיון הזה על גבו ולתת להם את הבמה.
הלהקה מביאה אווירה אחרת לגמרי ממה שהביאה להקת הליווי של אוברסט בBright Eyes. הכיוון פה הוא הרבה יותר רוקנרול סבנטיז, עם סולואים בלוזיאיים וקלידי וינטאג' שאוהבים לבנות תפקידים לא מובנים מאליהם. לפעמים זו מאין השתלחות חסרת בסיס או פואנטה אמיתית (כמו air mattress) או רוק חסר אופי כמו Difference is time.
כשהלהקה חוזרת לפעול על תקן מלווה ומפרה יוצאות כמה פנינים. Roosevelt Room הוא שיר כזה. קצת לא ממוקד עד הסוף אמנם, אבל אחד היציאות הרוקיסטיות של אוברסט, מאין שילוב בין הפולק החכם לרוק בועט ומתחכם. To all the lights in the window הוא חמוד, ממכר וזורם. כמוהו Cabbage town. White shoes הוא אחד הרגעים היפים באלבום, שקט, נוגה, אינטימי מלטף ומתרפס. גם I gotta reason (part 2) הוא מוצלח. מאין סימביוזה טובה בין הלהקה לבין הכתיבה האישית והמשחקים של אוברסט.
האלבום כאלבום, הוא בינוני. גם השלם וגם סכום חלקיו. אין פה בנייה נכונה ומעניינת או סוחפת, אלא שירים טובים (לא מצוינים, אבל טובים) שקופצים בין skip ל skip כשמדלגים על הבוסר שחברי ההרכב מביאים לקדמת הבמה. אולי עם קצת יותר A&R וקיצור נכון של האלבום, הוא יכול היה להיות יצירה חביבה ומדויקות שלפחות רושמת את עצמה כחוויה כיפית לתחילת הקיץ. אבל Outer South, שכמו העטיפה שלו פשוט לא מתאים למעמד.
רשומות
2 תגובות:
לא בשר, לא חלב...
שמעתי רק במייספייס, אבל גם משם אפשר להבין ולהסכים על מה שאתה אומר.
כן, קצת מבאס שאמן אהוב כ"כ מוציא אלבום בינוני כ"כ.
הוסף רשומת תגובה