היו זמנים במקסיקו

היו זמנים במקסיקו

Steven Wilson - Insurgents

סטיבן ווילסון מעבר לכך שהוא כותב, מבצע ומפיק מוכשר ביותר (לדעתי אחד המוכשרים שהעולם ראה בעשרים שנה האחרונות) הוא גם אוהב מוזיקה אמיתי. מספיק בסרטון הקצר הזה שנעשה בחסות Roadrunner Records כדי לראות את הידע הנרחב שלו בפרוג, אבל גם הידע וההבנה שיש לו בפופ קלאסי, אלקטרוני, מטאל וכיוונים אפלים בהרבה אינו נופל מכך.

האהבה הזו היא כנראה המפתח ליצירתיות הבלתי נדלית של סטיבן, שמוציא אלבומים בקצב מסחרר (בפרויקטים השונים ובעמדות השונות בכל פרויקט). אפשר להבחין איך כל אחד מהז'אנרים המוזיקליים שהוא אוהב מתנקזים לפרויקט אחר במופתיות אשר מצד אחד מאפיינת את אותו הפרויקט ומצד שני נותנת לו ערך מוסף שכן סך ההשפעות של ווילסון תמיד זולג פנימה.

Porcupine Tree הוא כמובן הפרויקט המוכר והשאפתני ביותר של ווילסון (רק בארץ בלאקפילד כנראה תופסים קצת יותר) ואין צורך להסביר שפה הכיוון הוא פרוג. הלהקה שבכלל התחילה כמאין מתיחה על עולם הרוק הפסיכודאלי של הסבנטיז הפכה מהר מאוד ללהקת קאלט עם ביקוש רב להופעות. בתחילת הפרויקט היו אלו רק סטיבן ווילסון וחברו מלקולם סטוקס אשר "המציאו" את Porcupine Tree, כביכול להקת רוק אגדית מהסבנטיז, ואף המציאו לה מאין דיסקוגרפיה פיקטיבית, כדי לתמוך בבדיחה, סטיבן הקליט כמה שעות של מוזיקה תחת הפרויקט וגובשו לתחת הקלטת Tarquin's Seaweed farm אותה סטיבן הפיץ לכמה אנשים שחשב שיתעניינו במוזיקה. במהרה החל עניין רב בהקלטות ובלהקה והחלו הציפיות להופעה חיה של הלהקה. אלו היו השלבים הראשונים של Porcupine Tree. ההשפעות הראשונות של הלהקה היו נטועות עמוק ברוק המתקדם של שנות השבעים, עם זווית קצת יותר אקפסרמנטלית. בשנים האחרונות היא ממשיכה להיות מזוהה עם הפרוג, אבל לכיוון המטאלי שלו יותר.

Blackfield, הפרויקט של סטיבן עם אביב גפן מרכז לתוכו בלאדות מלנכוליות עם הרמוניות קוליות שנטועות במוזיקת הפופ. Bass Communion ו IEM הפכו להיות הפרויקטים האקספרמנטליים והנוטים יותר לאלקטרוניקה בעוד No – Man, הארט – רוק טריו של סטיבן עם טים באונס ובן קולמן הוא אמביאנטי יותר, מינימליסטי יותר.

המסע המודרך בכל אותם פרויקטים מתחיל ומטייל דרך הספרייה המוזיקאלית הענקית של סטיבן. ווילסון הוא אחד המוזיקאים היחידים שבאתר הרשמי שלהם אפשר למצוא מאין פלייליסט של אלבומים אליהם הוא מאזין בימינו, ומי שיבדוק בעקביות יגלה שהם מתעדכנים בערך פעם – פעמיים בחודש, מי שמכיר אותו, יודע שהוא באמת מאזין להם ולומד אותם לעומק, לא סתם מעדכן במהרה שמות חדשים.

בזמן העבודה על האלבומים האחרונים של porcupine tree נפוץ מאוד למצוא פתאום שמות הנוטים לכיוון כבד יותר ופרוגרסיבי יותר, ולרוב באמת אפשר לזהות את ההשפעות הללו באלבום הנכתב תוך כדי אותה תקופה ( לדוגמא, Fear of a blank planet נכתב כשברקע הושמעו Dillinger escape plan, Meshugga וNIN). במקרה של בלאקפילד היה אפשר למצוא הרבה פופ מהסיקסטיז, קצת רדיוהד וכדומה. לאורך כל אותן תקופות תמיד היה מופיע לפחות אלבום אחד או שניים, מסתוריים יותר, אפלים יותר, שלא הורגשו באלבומים. כאן מתחיל השיח ב Insurgents.

Insurgents הוא תולדה של פוסט רוק, דארק אמביאנט, הרבה Drone וכל זה בשילוב עם האופי הווילסונאי שנותן לאלבום בכל זאת סאונד ותחושה מאוד מוכרים (לטובה).
ההשפעות של קרימזון (למרות שטוני לוין, הבאסיסט האגדי של הלהקה מככב פה), אופת' ושלל הלהקות שלרוב מאפיינות את ווליסון נעדרות כאן לטובת ההשפעות של להקות כמו Jakob, Stars that lid, Jesu ולבסוף אפילו קצת Abba.




הנגנים המלווים את הפרויקט הם מהטובים בתחומם. טוני לווין (בין היתר מנגן עם פיטר גבריאל וקינג קרימזון) על הבאס, ג'ורדן רודס הקלידן האלמותי של dream theater וגווין האריסון שמלווה את סטיבן גם בפורקיופיין טרי ויש לו סגנון תיפוף שאי אפשר להתבלבל בו, למרות זאת, ברור לכולם מי מנהל את ההצגה הזו. לכל אחד מהנגנים יש את הסגנון והאופי שלו אבל כולם מיישרים קו עם החזון האומנותי ומספקים לא יותר ולא פחות ממה שמצפים מהם. גווין האריסון משאיר את המעברים הבומבסטיים מאחור ונותן מעברי תופים מדויקים שמספקים עמוד שידרה למסת הסאונד, רודס, בניגוד לתפקידו בלהקת הבית שלו, שומר על פאסון כפסנתרן ומספק תפקידי ליווי מינוריים מאוד עם דגש על אמוציות ולא מהירות.

השירה של ווילסון היא תמיד דקה יותר, גבוהה ומלנכולית, יש כאלו שאומרים מנוכרת, אך כמנגד הוא מציב הפקה עם סאונד חם ועוטף, כזה שנותן לך לשקוע לתוכו. השירים באלבום מתפתחים ממלודיות נגישות ומובחנות לתוך חומות סאונד, מפלי גיטרות, דרונים ארוכים שמתערבבים ברעש אסתטי שמרוסנים רק ע"י המבנים המוזיקליים שמחזירים אותם ליציבות זו או אחרת לאורך השיר.

Harmony Korine הסינגל הראשון מהאלבום והשיר הפותח, מתחיל בריף גיטרה אופייני ונכנס לתוך הפזמון במאין שחרור אדיר. No Twilight within the courts of the sun הוא כמעט ג'אם עם תיפוף אופייני לגיוון האריסון, כשעליו מכסה סולו גיטרה סורר שמתפתה בין ריפים קצרים לבין כאוס מלודי כשכל זה נשבר לתוך מינימליזם סכיזופרני.

שלישיית השירים הסוגרים את האלבום הם מהות המלנכוליה. Twilight Coda הוא קטע פסנתר איטי, מאין מחווה לWilliam Basinski ומקס ריכטר או אפילו טרנט רזנור. אחריו מגיע Get all that you deserve, ליווי פסנתר איטי עם שירה שקטה ואינטימית, כמעט רוח רפאים שמנסה להעביר מסר אחרון ונעלמת אל תוך הרעש.ב Insurgents, שיר הנושא ישנו גרעין מלודי בשירה שמזכיר את החיבה הגדולה של ווילסון לפופ של Abba, מלודיה פשוטה, ישירה אבל לא בלאדה.

זהו ללא ספק האלבום המלנכולי, האפל והכבד ביותר בקריירה ארוכת השנים של סטיבן. הדימויים של לאסה הויל (הצלם הדני אשר איתו סטיבן משתף פעולה זה זמן רב) הם קודרים, תעשייתיים לרגעים ולוקחים השראה ממקומות חשוכים מאוד. באותה נשימה, הוא גם אחד היפים יותר שלו.