מארק רונסון בהופעה

מארק רונסון בהופעה

כדי להבין את המצב – הגעתי להופעה חולה, אף נוזל והאות – נ' הפכה ל-ד' כבר מזמן. פעם ראשונה שאני מביא תיק להופעה וזה רק בשביל להחזיק בו את הטישו אבל למשך שעה וקצת כל הסינוסים התנקו ואף טישו לא בא לידי שימוש – הגרוב של רונסון ריפא הכול.

ההרכב של רונסון - מחלקת בראס של שלושה אנשים, 4 נגניות כלי מיתר יפיפיות, באסיסט, מתופף וקלידן שעושים את עבודתם בצורה מושלמת אך לרגע לא מאיימים לגנוב פוקוס על הבמה שלל אמנים אורחים שעולים ויורדים ומארק רונסון צנוע אך דומיננטי אחד. ההרכב כולו עולה מחויט למדי בחליפות, כאשר רונסון מפציע עם משקפיים בעלי מסגרת שחורה עבה. לרגע אחד הדמיון בינו לבין אלוויס קוסטלו של My aim is true הוא מדהים בעיני. המשקפיים העבים, החליפה הכמעט רשמית והפוזה בה הם מנגנים, דמיון מפתיע בהתחשב בכך שאין קשר מוזיקלי בין השניים.







ההופעה מתחילה במאין גרסא לאלינור ריגבי עטופה בפאסון וממשיכה לתוך הגרסא האיטית, כמעט לטינית ל Toxic כשאת בריטני מחליף מייקל טיג עם כובע וחליפה שחורה שנראתה כאילו נגרר ממחווה לג'ים מוריסון, אבל כדבר טוב. לתוך Toxic נשפך בשטף היפ הופ אגרסיבי Rhymefest שיורה את המילים בפיו בסטייל. בכללי היו רגעים רבים בהופעה שהיה נראה כאילו ההיפ הופ חוטף את הג'אז גרוב של הסיקסטיז ואת מסורת הביג באנד ואלו פיתחו אליו סינדרום שטוקהולם ומשתפים איתו פעולה בשלמות.

מארק, שניכר על פניו שהוא מנהל את כל ההצגה הזאת גם אם הוא אינו הפרונטמאן, מנגן את תפקידי הגיטרה שלו, מפקח שהכל מתנהל כשורה, דואג לדבר בעברית כשהוא יכול (ומה שהוא יכול) ודואג לשלהב את הקהל. רונסון יודע לדחוף ולדרבן אבל גם נותן לכל זמר לבטא את עצמו וליצור את החיבור האישי שלו עם הקהל ואכן כל אחד מהזמרים שעולים על הבמה יודעים איך לתפוס את הקהל שלהם.

צמד הראפרים עם השיער המוזר Plastic Little מביאים את הראפ שלהם מקדימה ובפנים כשהם מוציאים מהקהל שאגות והידיים עפות באוויר לכל צד, טאוויה שלוקחת את תפקידי השירה של לילי אלן ואיימי ווינאהוס שרה אותם בדיוק כמעט מרבי כאשר לעיתים נותנת לקהל לעשות את העבודה בשבילה עם המיקרופון מושט קדימה. מארק אומר לקהל שהיא חולה והקול שלה כמעט גמור אבל היא מוכנה לעשות הכול בשביל הקהל בישראל, אני רק חושב על זה שאחרינו היא מיד עולה להופעה נוספת.

אין ספק שאת ההופעה גנב אלכס גרינוולד. לא משנה כמה אמני היפ- הופ, או איזה חטיבת קצב תהייה על הבמה, אף אחד לא נותן שואו כמו רוק סטאר אמיתי שחי את החיים האלו. עד כמה שאני לא מתחבר לPhantom Planet, להקת האם של גרינוולד, הוא באמת תפס את הבמה בשתי ידיים, ואז את הקהל. לא סתם הוא שר שיר של רדיוהד, להקה שצריך לדעת לטפל בה כדי להחזיק אותה. אחרי כמה דקות של משחק עם הסטנד של המיקרופון ועמידה על במת התופים הוא מכריז שהוא היה שמח להגיע לקצה השני של האולם, אם רק נסכים להעביר אותו. הוא דואג טוב טוב שכולם מוכנים לסטייג' דייב המאורגן הזה ומתחיל לטפס לאורך המוני הידיים שתומכות ומעבירות אותו לאורך הרחבה כשקצת לפני שהוא חוזר לבמה הוא חוזר לפזמון אחרון ואז מודה לכולנו שלא הפלנו אותו. בתום השיר, רונסון מודיע שגרינוולד עומד לעשות שיר של הלהקה שלו שהיה מפורסם מאוד בטלויזיה ויורד לירכי הבמה כשאלכס מתחמש בגיטרה ומתחיל לשיר את California, נעימת הפתיחה של הo.c.

הסאונד בזאפה, לראשונה, היה מושלם – באמת מדויק ומאוזן, בלי כאבי אוזניים. האווירה באוויר מחשמלת, כולם זזים לפי קצב המוזיקה ונראים מופתעים ומהופנטים באחד למתרחש על הבמה. מצד אחד, ההופעה מהודקת, אין תו ובטח שלא ביט לא במקום ועדיין הלהקה נראית כאילו היא נהנית אחד מחברת השני והקהל. הם מדברים בין השני, תוך כדי השירים, חולקים בדיחות; טאוויה רוקדת ומיד אחר כך מקניטה את רונסון לעשות צעדים משלו. בסוף ההופעה כאשר מציגים את הנגנים וכל אחד נותן סולו, מצפים ממארק שיתן סולו בעצמו כשהוא מתוודה שהוא אינו יודע ממש לעשות סולואים ומדגים את השניים שהוא יודע, Sweet Child of mine ו והריף הפותח את Welcome to the jungle כשאת שניהם הוא קוטע באמצע.

אין ספק שההופעה שראיתי היום תיזכר להרבה זמן, לא בגלל סולו זה או אחר ולא בגלל שהרגל של גרינוולד ריחפה מעל ראשי לכמה שניות. ההופעה הזאת תיזכר כי היא הייתה אינטגרציה מושלמת של מוזיקה מצוינת, אווירה טובה בין האנשים בקהל, בין חברי הלהקה לבין עצמם, ובין הקהל ללהקה שהיה נראה שמרגישה כ"כ בנוח שלרגעים היה אפשר להאמין שהיא מנגנת לחברים בסלון (הגדול) שלה.
הופעה ענקית וחזקה שנשענת ומסתמכת אך ורק על כישורי האנוש והמוזיקה של המופיעים, בלי הסחות דעת מיותרות ועדיין, מושלמת.