And if you'll follow every dream….



זה קצת מחשבות של אמצע הלילה...

חוץ מהשנים האחרונות, ניל יאנג אף פעם לא היווה השפעה גדולה על החיים שלי. תמיד אהבתי את המוזיקה שלו, אבל אף פעם לא יצא לי לחוות "רגע" עם השירים שלו – עד לשנה האחרונה לפחות.
השם של הלייבל Lonely Boy Records הוחלט כשברקע התנגן Out on the weekend מהאלבום Harvest ונבחר בזכות הפזמון "…and see those lonely boys out on the weekend" ולאחרונה מצאתי את עצמי יושב מול המחשב, משלים עבודה בשעות הקטנות של הלילה כשחברתי ישנה במיטה מאחוריי כשברקע מתנגן אחד האלבומים היפים של יאנג
"Prairie Wind".

בשיר הראשון The Painter, יש חלק בפזמון שאומר את המשפט הפשוט הזה שמחביא בתוכו את כל מה שאנטי אמריקאי וכנראה אנטי כל קלישאת מוטיבציית ששמענו אי פעם:
"And if you'll follow every dream, you might get lost"
קשה לתפוס כמה כובד יש מאחורי משפט פשוט כזה...

בשנה האחרונה יצא לי לצאת בריצה אחרי מספר חלומות שלי כשהמנטרה הקבועה שתמיד מזמרים מסביבך זה "אם תאמין זה יצליח/ אם תשקיע תצליח/ אם רוצים מספיק מצליחים" וכל מתכון עתיק יומין להצלחה כאילו באדולינה מעולם לא היה הספר ה"נזיר שמכר את הפרארי שלו" של שנת 2000 ופתאום מצאתי את עצמי חושב; מתי זה רדיפה בריאה אחרי חלומות ומתי זה גובל בחמדנות שסופה להישאר ללא מענה?

אני זוכר שבגיל 13 הייתי יושב לנגן שעות בגיטרה ורציתי להיות הדיוויד גילמור הבא, רציתי להיות סופר, רציתי להיות משורר רציתי להיות עיתונאי, רציתי להיות מפיק מוזיקאלי ורציתי להיות איש יחסי ציבור ומנהל אמנים. גם פסיכולוגיה, עריכת דין ובן זוג טוב עמדו שם באותה שורה. כדי להיות גיטריסט טוב צריך להתאמן הרבה שעות ביום, כדי להיות סופר או משורר צריך לשבת לכתוב ולקרוא וכו'. כל אחד מהם הוא דבר שצורך זמן ונכון ש"סדר עדיפויות" הוא המושג הרווח בנושאים כאלו, אבל לפעמים אתה לא רוצה לעשות את הבחירה הזאת – אתה רוצה לנסות לעשות את כולן.
התוצאה היא גיטריסט שמתאמן שעה ביום, סטודנט שקורא את החומר מהר לפני מבחנים ברפרוף ואיש יחסי ציבור שמספיק לעשות את הפגישות שלו עם האמנים רק בשבע בערב. השאלה שנשארת היא, האם כשאתה מתפקד כ"כ חלקית בהרבה דברים, אתה בכלל נחשב לדברים הללו? מבקר מוזיקה שכותב ביקורת פעם בשנה, הוא מבקר או דעתן עם הזדמנות לפרסום דעותיו פה ושם?

אני מסתכל על קריירות של אנשים כמו ניק קייב למשל; הוא הספיק להיות מוזיקאי ענק, מחזאי, סופר ואפילו להיות חלק מכמה סרטים טובים למדי (כולכם חושבים עכשיו על "מלאכים בשמי ברלין").
כנראה שחלקנו יכולים לרדוף אחרי כל החלומות ורק להיות מפוקסים על עצמם יותר בעוד אחרים צריכים לבחור רק אחד, לפני שילכו לאיבוד....?

2 תגובות:

אנונימי | 4 בדצמבר 2008 בשעה 11:09

מעטים חוננו בריבוי-כשרונות. קט סטיבנס, למשל, שהיה זמר-יוצר-מלחין-גיטריסט-פסנתרן, אבל גם צייר מחונן. או ג'וני מיטשל, שהיא ציירת מדהימה ממש כפי שהיא נגנית-גיטרה מעולה, ויוצרת ענקית. או ניק קייב, שהזכרת.

רוב רובה של האנושות (98% ממנה, לדעתי), אינה מחוננת ביותר מדי כשרונות. אין מה לעשות. אלוהים נוגע במעטים.

Roy | 4 בדצמבר 2008 בשעה 17:26

השאלה פה היא לא על איזה כישרון יש לנו, אלא האם אנחנו מספיקים, בהזדמנות חיים שיש לנו לנצל את כולם, או שרובנו נאלצים לבחור להתמקד רק באחד...

הוסף רשומת תגובה