סיכום שנה 2008

סיכום שנה 2008

הסיכום שנה מגיע יום אחרי שהיא נגמרה, אבל נו מילא, עדיף מאוחר מאף פעם לא... לא?

האמתי שהשנה היה לי די קשה לעקוב אחרי כל הוצאות החדשות והיו המון כאלו, אז יש סיכוי שחלק מהדברים שהחמצתי היו בטוח נמצאים פה אם הייתי מגיע אליהם קודם, אבל נכון לעכשיו, זאת 2008 מבחינתי;
עשרה אלבומים שעשו כבוד לשנה האחרונה פלוס אחד שלא שייך ל2008 אבל ייצא מחדש.
חשוב לי לציין שאין סדר מיוחד להופעת האלבומים.


Nick Cave And the bad seeds – Dig!!! Lazarus, Dig!!!



אם בשנות השישים אמנים היו משתמשים ב LSD כדי להרחיב תודעה ולקבל מוזה אז בעשרים ומשהו שנים האחרונות ניק קייב עושה את אותו הדבר רק עם התנ"ך והברית החדשה. אחרי ששאב מהספר הטוב השראה לאורך קריירה ארוכה ומרשימה הוא שולף את הקלף הדתי פעם נוספת, הפעם עם קצת יותר הומור בגישה אבל רצינות תהומית בעשייה.
אפשר לומר שהקאמבק של קייב היה עם Grinderman, אבל אין ספק שהעבודה עם הזרעים הרעים היא הדבר האמיתי. Grinderman מזכיר את הפרק ב"חברים" שג'ואי מגלה שאבא שלו בוגד באימו וכשהוא מכריח את אביו להתעמת איתה בנושא היא מתלוננת שהיא ידעה כל הזמן אבל בזכות זה הוא היה בעל טוב יותר. קייב היה צריך את גריינדרמן כדי להזכיר לו איך להקות חדשות ומלאות אנרגיה עושות את זה, ואת האנרגיה המחודשת שהוא גילה הוא הביא איתו הביתה וכהוכחה הוא ולהקת הבית שלו הוציאו אלבום מרעיד, חריף וישיר.
אלעזר קם מהקבר כדי לגלות את העולם המודרני ומגלה שהוא מאסיבי מדי כדי להתמודד איתו עד שעושה את דרכו חזרה דרך הכלא, בית המשוגעים ולבסוף המוות המיוחל. שירים כמו we call the author to explain ו news from nowhere הופכים את האלבום הזה לאלבום באמת גדול.

Conor Oberst – Conor Oberst



בינואר – פברואר של 2008 ירד קונור
אוברסט למקסיקו במטרה להקליט אלבום חדש, בספטמבר – אוקטובר של אותה השנה אני טסתי לארגנטינה לבקר משפחה – נפגשנו שם.
האלבום של אוברסט זוכה להיכנס לרשימה הזו של עשרת האלבומים הטובים של השנה בעיקר בזכות אותו טיול משותף בו אני יושב במטוסים ארוכי טווח וקונור שר באייפוד, אבל האמתי שזה באמת אלבום יפה.
הביקורות העיקריות הן שהאלבום לא מופק או מהוקצע כמו אלבומים של ברייט אייז ותוהים בכללי למה הפעם האלבום יוצא תחת שמו של קונור ולא תחת הכינוי הנ"ל, אני חושב שהאזנה אחת לאלבום קובעת הכל.
Conor Oberst הוא אלבום תיעודי שמתאר את חוויותיו של אליל האינדי במקסיקו. ה"בריו" המקומי, הנסיעות הלילות הארוכות, הריחוק המבורך מהעיר הגדולה והריקה אל מול העיירה החמימה במקסיקו. שירים על מרחק וקירבה ומערכות יחסים מהירות. Cape Canaveral ו Milk thisle שפותחים וסוגרים את האלבום מכניסים אותנו ללב החוויה ומשאירים אותנו שבורי לב.

the Fuck Buttons – Horse Horrrsing




מקצבים רפטטיביים, צרחות מתעוותות בלופים מאנושיות לרעש, מצד אחד יופי מדהים לצד אפוקליפסה סופנית.
בנג'מין ג'ון פאוור ואנדרו האנג, הצמד המרכיב את The Fuck buttons החלו את דרכם ב 2007 ומהר מאוד הצליחו לקחת את הנויז ואקספרמנטל למקומות רחוקים מאוד גם בסאונד וגם בהישגים. נדיר למצוא אלבומים כאלו שקיבלו שבחים כמו שהאלבום הזה קיבל ובטח שנדיר למצוא אלבום שיוצר דיסוננטיות קומוניקטיבית כ"כ.
כשרואים את מקום הכבוד שהאלבום הזה קיבל בשנה האחרונה אפשר רק להסתכל על אבות מיסדים כמו מרזבו וסאן או ולתהות מתי שעתם תגיע, או שלנצח יהיו כמו מלווינס לנירוונה.


the Black Keys – Attack and Release



יש משהו מצחיק עם מבקרי מוזיקה בעולם. מצד אחד מחפשים לכתוב תמיד על אלבומים חדשים ועל ה"דבר הגדול הבא", מצד שני הם תמיד מתאהבים במה שנשמע כאילו יצא לפני שלושים שנה. הדוגמא הבולטת היא ה Fleet foxes שנכנסו בערך לכל סיכום אפשרי כשהם נשמעים כאילו נשאבו ישירות מסוף שנות השישים ובריאן ווילסון מנהיג אותם, אבל לדעתי ההרכב שצריך לקבל את תקן הרטרו המצוין של השנה הם הכפתורים השחורים.
גיטרות עם הרבה פאז, ריפים אגרסיביים פשוטים אבל יעילים וקול נע ומחוספס, רוקנרול נטול סולואים אבל עם הרבה אווירה ונשמה.




the Hold Steady – Stay Positive



האם קרייג פין שר? האם הוא ממלמל באגרסיביות? האם הוא שיכור המספר סיפורים בפאב? קשה להגדיר, אבל מה שבטוח הוא שהוא פרסונה רצינית והוא מוביל את ה Hold Steday לאלבום רביעי ומצוין. העולם עוקב אחרי ההתפתחות של הלהקה הזאת בקפידה כבר מ – 2004 ובאיזשהו אופן אפשר לחשוב שהאלבום הזה היה נכנס לכל רשימה גם אם הוא היה נגנז ולא היינו שומעים אפילו שיר אחד ממנו. הוא מראש היה הרמה להנחתה לסיכומי השנה.
הריפים המלוכלכים שלהם מלווים בנהימות של קרייג פין וביחד הם מספרים סיפורים קטנים על אנשים בעיירות קטנות. הנעורים וההתבגרות הם אותו הדבר בכל העולם כשכולנו מחפשים משמעות, כולנו מחפשים ליהנות ולפרוץ הלאה מהריבוע שאנחנו חיים בו. גם בממפיס הסיפור אותו דבר וקרייג וחבריו מעבירים אותם בצורה מושלמת. תחושה של חיים פשוטים שרק מנסים להיות יותר מזה יחד עם תחושה מוחמצת של חלום לא מוגשם. נהדר.


dEUS – Vantage Point


האלבום החמישי של החמישייה הבלגית הזאת הוא הפתעה, בדיוק כמו שהיו הארבעה הקודמים שלו.
מהשיר הפותח When she comes down ועד היציאה המצוינת The Architect אפשר לשים אצבע על הדינאמיות המופלאה שיש באלבום הזה. זה אלבום מופלא שלצערי נראה כי חמק מהראדר של רוב המבקרים השנה. מאלבום לאלבום הלהקה הזאת נשמעת יותר מבושלת ומגובשת ואני פשוט מצפה לשמוע כבר את השישי שלהם.


M83 – Saturdays = Youth



אין כמו הרכבים אלקטרונים צרפתיים – זאת האמת. למרות שהיה צפוי בפורטי סהד יהיה האלבום שתופס את המשבצת האווירתית שלי השנה, הם דווקא נדחקו הצידה ע"י החבר'ה מM83. העטיפה שלהם היא אחת היותר יפות שראיתי השנה ואני חושב שהם מצליחים להגיע לנקודות שהרבה אחרים פספסו. הקולות המרחפים על גבי קלידים וההשפעות אייטיז בטוב טעם (מי היה מאמין שהסאונד תופים הזה אי פעם ישתלב טוב כמו שהוא משתלב ב skin of the night?). מי אמר ששום דבר טוב לא יצא מאותו עשור כמעט ארור?


Elbow – the seldom seen kid



אלבום רביעי ומצוין ללהקה שקיימת כבר 18 שנה. מאז שהתחיל להוציא אלבומים ב 2001 הם הוכיחו שהם לא יכולים לפספס אבל כן יכולים לחדש את עצמם כל פעם מחדש.
האלבום נפתח באיטיות מלכותית שנמשכת בקו אחיד וקסום לכל אורכו. הקול החצי ג'אזי של גיא גרבי הוא מה שלדעתי יכול היה להיות הגרסא המושלמת לקול של אנטוני (ההוא עם הג'ונסונס). בלי מניירות מיותרות אבל עם כל הרגש והאלגנטיות שהוא צריך כדי להעביר את המסר.
הפזמונים מצליחים להיות סוחפים בלי להיות המנוני אצטדיונים, והעיבודים מדויקים בעדינות והאלגנטיות שלהם. אחד האלבומים הכי יפים של השנה בלי ספק.


A Silver Mit Zion – 13 blues for thirteen moons



העדינות היפה נשברת עם קול של אדם אחד. זאת התחושה שלי תמיד כשאני ניגש לאלבומים של הלהקה המסתורית והנהדרת הזאת. פוסט רוק שלרגע לא נשאר נינוח אלא רק נבנה כדי להרוס עם טקסטים מעניינים תמידית ועיבודים כואבים. החבר'ה ממונטריאול יודעים למשוך במושכות ולתת לבלוז גרסא מעוותת ומצוינת משלהם. כינור כמעט ארסי, קול דק ושבור שגורם לדילן לפעמים להישמע כמו זמר שכולם פספסו את הקול הנקי שלו ולכלוך שיגרום למועדון אחרי הסילבסטר להיראות נקי.

The Gutter Twins – Saturnalia


מארק לאנגן הוציא שני אלבומים השנה ומשניהם הייתה לי צפייה גבוהה. האלבום עם איזבל קמפבל היה די צולע לדעתי, לעומד האלבום הקודם והמצוין שלהם ביחד, האלבום הזה הוא די אכזבה. לעומת זאת, שיתוף הפעולה עם גרג דולי ענה על הציפיות (כולל הופעה מעולה בארץ). הוא אפל, הוא טבעי והוא מלא בצער מהול בוויסקי וצלקות מהחיים. הקול של לאנגן ממשיך להיות נמוך מהגהנום ודולי ממשיך לאזן אותו בצורה שרק הטבע יכול היה להתכוון אליה.



בונוס - ההוצאה המחודשת של 2008:

Dennis Wilson – Pacific Ocean Blue.




דניס ווילסון הוא הביץ' בוי האמיתי. נכון שבריאן ווילסון ומייק לאב היו כותבי השירים והמלחינים העיקריים ולרוב קרדיט הגאונות הולך לבריאן ווילסון, אבל האמתי היא שדניס הוא הרוח של הלהקה.

דניס היה השיכור, הפרוע, זה שאהב כימיקלים ואלכוהול מוגשים לצד נשים יפות וקלילות. כל אותן "בנות קליפורניה" יפות היו בעצם החיים של דניס בעוד בריאן היה הביישן שהסתגר בתוך עצמו. התדמית של הביץ' בויז שמשתמעת משיריהם הייתה החיים האמיתיים של דניס.
לקראת סוף ימיה של הלהקה הוחלף דניס במתופף "מקצועי" יותר ואפילו לא היווה חלק מהלהקה, אלא רק מהתהילה שלה, תמיד חשבו עליו כדמות הלא מוצלחת ולא רצינית של הלהקה, מה שהפך Pacific ocean blue להפתעה אפילו גדולה יותר, כאשר זהו בעצם אלבום הסולו הטוב והיפה ביותר שיצא מכל חבר להקת הביץ' בויז.

מאחורי הפסנתר, מגלים כי דניס הוא כישרון ענק ומפוספס שיודע לגעת בכל הנקודות הנכונות. הוא אמיתי, רגיש, מחוספס, איש משפחה ומאהב. כל אלו נגלים באלבום המופת הזה מ 1977. רוק אנ רול גועש לצד בלאדות קטנות כשהים הוא תמיד התפאורה, אבל עכשיו הוא כבר לא אותו הילד, אלא אדם מבוגר החוזר לאותה זירה.

ווילסון טבע בגיל 39 כשהוא משאיר מאחוריו רק את האלבום המופתי הזה. בגרסה המחודשת אפשר למצוא גם את ה Caribbean sessions שנועדו להיות האלבום השני שלו Bambu שהוא מעולם לא סיים. אחד היוצרים הגדולים והמפוספסים בהיסטוריה של הפופ ואפשר רק לקוות שהחשיפה שההוצאה המחדשות הביאה לו תזכה אותו בקרדיט המגיע לו.