האינדי התברגן.

האינדי התברגן.

למה זה מדהים

יום שישי האחרון התחיל בשבע בבוקר בערך. ברגע שהשמש עולה הטמפרטורה באוהל עולה בהתאם די מהר והחום מעיר אותך יותר טוב מכל שעון מעורר אפשרי, אבל זה לא חום כזה שאתה מתעורר בו תוך כדי סינון קללות וכמיהה לשמיים הבריטיים, אלא חום כזה שמרגיש כזמן יקיצה טבעי. בהתחלה אתה עוד שוכב כמה דקות ותוהה אולי יש סיכוי לעוד כמה דקות של שינה, אבל סביבך מתחילים להישמע קולות קטנים מבחוץ. “בוקר טוב" צרוד של בוקר פוגש "בוקר טוב" צרוד אחר. אתה מוותר על לישון ומוציא את הראש בזהירות מהאוהל. חם, שליו, שקט, מרגיע ומלא קסם. ככה התחיל בוקר יום שישי שלי באינדינגב.

נראה כאילו כל כתבה על האינדינגב מתחילה בגילוי נאות על משך זמן השהייה בפסטיבל. מתי הגעת, מתי עזבת ואיזה הופעות היו ברזומה. רק כדי להבהיר על איזה תקופה אתה מדבר. אני הגעתי בחמישי בשמונה וחצי בערב (הצלחתי להיכנס למתחם רק בעשר עקב עומס בתורים) ויצאתי חזרה למרכז בשישי בשתיים עשרה בלילה.

בעיניי אינדינגב הוא הפסטיבל החשוב ביותר שקורה כרגע בארץ. הוא הפסטיבל היחיד שאני יכול להגיד שהוא נטו סממן תרבות. זה מתחיל מסוג ההופעות, דרך דוכני התרבות השונים, הקהל הנהדר ותשומת הלב לפרטים הקטנים שמעצבים את חווית הפסטיבל לחוויה קולקטיבית שמבוססת על דרך חיים ולא על בנות 14 שמורדות בהורים ובני 25 שאומרים להן שהן נראות בוגרות לגילן ומנסים להרגיע את מצפונם תוך כדי הצעת משקה אלכוהולי זה או אחר (שזה בעצם פסטיבלי השאנטי השונים). משהו באוויר המדברי של האינדינגב יחד עם הארגון מלא האהבה והדאגה של מתן נויפלד ואסף קזודו (יחד עם עשרות מתנדבים בצוותי ההקמה וההפקה השונים שאתה מרגיש בכל רגע שעושים את זה מכל הלב) הופך את החוויה הזאת לבאמת מדהימה. מאיזשהי סיבה, שם במדבר הכל נראה כאילו נצבע בהרמוניה וסובלנות. אכן תחושה נפלאה.

למרות כל הסופרלטיבים הללו, לאורך הנסיעה הארוכה הביתה עדיין התחושה הייתה של פספוס. הייתי יום וקצת בסוג של חופש (מי שמכיר אותי יודע שאם יש חיבור אינטרנט אני אוטומטית מתחיל לעבוד), ראיתי הרבה חברים טובים, התרגשתי עם קהל מדהים ועדיין משהו היה חסר לי. הוא בעיקר היה על הבמות.

שבוע לפני האינדינגב התחילו דיונים שונים לגבי ההרחבה שלו לשלושה ימים ועל רשימת האמנים שעומדת להופיע, כשחלק בעד וחלק נגד. האמתי שככל שאני אוהב את הפסטיבל הזה משהו ברשימת האמנים, מראש, לא משך אותי יותר מדי. יש הרבה אמנים שאני מכיר (גם אישית) ויודע שהם טובים, אבל משהו בזה פשוט לא קרץ לי כמו שנה שעברה. שנה שעברה יצאתי למדבר בתחושה שאני עומד לראות הופעות מעולות וחד – פעמיות. הפעם הייתה לי קצת תחושה שאני עומד לצאת לאוזןבר לשלושה ימים.

ההופעות

יום שישי אמנם היה יום ההופעות המלא היחידי שהייתו בו, אבל בפועל בקושי הייתי בהופעות. כמעט אף הופעה לא הצליחה לרתק אותי ליותר משני שירים. משהו פשוט לא תפס אותי. אתמול אמר לי שותף עסקי "אני אוהב את זה שאתה לא פוחד להגיד את דעתך ומעז לירוק לבאר שאתה שותה ממנה" וזה כנראה מה שאני עושה ברגע זה אבל אין מנוס מאשר להגיד את זה בקול רם – רוב ההופעות והמופיעים הקיימים בצורה שוטפת בארץ, נכון לעכשיו, לא מספיק מעניינים. אני אצטט בפראפרזה מתורגמת משפט חכם שהשכיל לומר בן מנדלסון (מנהל פסטיבל מוזיקת עולם הבינלאומי "וורמקס") בכנס הייניקן האחרון – "הבעיה היא לא עם להקות מחרובנות, או עם הלהקות שהן מדהימות, הבעיה היא עם האמצע. להקות שהן סבבה, אבל לא באמת טובות". זאת תחושה שאני מסתובב איתה כבר כמה זמן, אבל באותו יום שישי בפסטיבל הבנתי עד כמה המשפט הזה נכון.

הרבה מהלהקות הפועלות והמוערכות בארץ הן באמת סבבה אבל ממש ממש מעטות הן אלו שהן באמת טובות ומצדיקות את ההייפ סביבן (במקרה הטוב שיש הייפ). ההרחבה של הפסטיבל לשלושה ימים חשפה את הצרה הזאת בצורה בולטת ביותר. חלק גדול מהלהקות ממחזרות כבר את עצמן, חלקן מעולם לא הביאו משהו באמת מעניין מראש. לעיתים יש תחושה שיש להקות שמתקיימות רק מעצם העובדה שגדלה הסצנה וצריך להזרים אליה דם חדש כל הזמן או שבצורה טבעית איזשהי להקה חייבת לבלוט יותר מהשנייה (לא בהכרח קורה בגלל המוזיקה שלה) אז היא כאילו נחשבת ליותר טובה. בפועל רוב העשייה היא לא מרתקת. זאת הסיבה שרוב מי שחזר מהפסטיבל חזר מבסוט וכמעט בלי זכרונות מההופעות עצמן (מלבד כמה מדהימות באמת – כמו אבי עדאקי, יהוא ירון, כל דבר שקוטימן עלה איתו לבמה) ואם שמים לב לניואנסים הקטנים מגלים שגם הביקורות סביב הפסטיבל מתרכזות באווירה וכמעט ולא מציינות מופעים ספציפיים.

דבר נוסף שבלט בהיעדרו מהפסטיבל ברמת ההופעות, הוא התעוזה האמיתית. ההפתעות המוזיקליות המעניינות הגיעו בעיקר מכיוון הבמה הקטנה (לדוגמת "לורנה בי”, "צ'יינה מונדוגס”, "אד טרנר" ו"ג'ק אין דה בוקס" בהופעה לא ממוקצעת בעליל אבל עם מוזיקה כל כך טובה ומעניינת שזה לא הפריע לקסם שלהם לפעול). האטיטוד על הבמה הגדולה הרגישה כאילו אני רואה הופעות של אמנים גדולים ושבעים, כשבפועל, ברובם הם אמנים קטנים לא פחות מהאמנים בבמה השנייה ולעיתים לא עם הרבה יותר קילומטרז'. בהופעה עצמה שלהם, זה ניכר לחלוטין. אם זה חוסר יכולת להתמודד עם גודל הבמה, או חוסר היכולת של המוזיקה לעניין את הקהל.

אחת ההופעות הטובות ביותר - יהוא ירון

החוסר הצדקה שבחוסר התעוזה

ברגע שקמות להקות שוליים, שלא מאתגרות בשום צורה את המיינסטרים, אלא פשוט לא מצליחות להיכנס אליו, יש קצת בעיה בהגדרה. בשנה החולפת היתה תחושה כאילו סצינת האינדי גדלה לאנשהו, אפילו התחילו לצאת כל ההצהרות ש"האינדי הוא המיינסטרים". זה כמובן שטויות. אני לא מכיר אמן אינדי אחד שעובר נכון לעכשיו את "מבחן הסבתא" (אם סבתא שלכם לא מכירה את השיר, הוא לא באמת להיט או מיינסטרים).

מה שנחשב לאינדי "הפופולארי" יותר, הוא למעשה מיינסטרים, רק בקטן, אפשר אפילו להגיד לפעמים – מיינסטרים, פשוט לא של ישראל ולצערי, ברובו לא מפגין יצירתיות ענפה אלא גם הוא, שכמו הרבה הפקות פופולאריות יותר בעיקר מוצא את עצמו נגרר אחרי תרבות מחו"ל ולא מנסה להמציא ולהגדיר את עצמו. דרך אחרת להגיד, עוד לא ראיתי פה מופע שיכול לעמוד לצד אל סי די סאונדסיסטם, או אפילו המופע המזעזע של אם ג'י אם טי ולהיות באמת רלוונטי כמוהם. אלא יותר מחוות קטנות לדברים שקורים בחו"ל.

“האלטרנטיבה" שכל כך פרחה השנה היא לא של הלהקות הקשות לעיכול, או שאלו שמאתגרות את המאזין במוזיקה או בטקסטים, אלא כאלו שגלגל"צ אמנם לא תחבק, אבל כמעט כל אחד יכול לזמזם לצליליהן. כדי להבהיר – אין לי שום בעיה עם מוזיקה כזו ויש גם הרבה דברים טובים, אבל ברגע שמנסים לקדם אותה בתור "אינדי" או שמים אותה על במה גדולה בפסטיבל ששנה שעברה איכלס להקות מעניינות בהרבה משהו קצת מוזר בעיניי ומאבד מהטעם שלו.

השיא שייך לקהל

השיא של הפסטיבל עצמו, הוא בעצם הקהל. גם בגודל וגם באיכות. הם מרעיפים אהבה על האמנים שעולים על הבמות, מוחאים כפיים, רוקדים. אני לא חושב שהרבה אמנים בסדר גודל האמנים שמופיעים באינדינגב רגילים לקבל כזאת אהבה ותמיכה. שלא לדבר על לראות כזו כמות של קהל במקום אחד. אני לא אשכח את המבט של אבי עדאקי כשהוא קולט את הקהל שר איתו בקולי קולות, או את הילדה שנראתה לא מעל כיתה י' כשהיא שרה מדקלמת עם יהוא ירון "זה לא זמן טוב לכתוב שירים". בכללי, לשמוע הופעות שאתה רגיל לשמוע בחלל קטן פתאום נפתחות אל מול קהל כ"כ גדול ושכ"כ מחפש לאהוב ולהכיר דברים חדשים. זו חוויה מיוחדת מאוד.

קהל שבא לפרגן

אל תפספסו

מה המסקנות החיוביות מהמוזיקה בפסטיבל? שבכל זאת יש אמנים שמאוד מומלץ לא לפספס.

לצערי, הגעתי בחמישי בערב ופספסתי חלק גדול מההופעות שרציתי לראות באותו היום. מניסיון, "שני / אחרון / אוקטובר" (אני מנסה להבין איך להקה מצוינת כ”כ קיבלה ספוט גרוע כ”כ),היא היי-לייט אמיתי,פונץ' נתנו הופעה מצויינת , האודיו מונטאז' אול סטארז סיפקו חוויה מזיזה ישבנים לחלוטין (ואחריהם המופתיות של דיגיטיל_מי ורייסקינדר). גולת הכותרת של יום חמישי הייתה ללא ספק Drunk Machine עם אביב מארק. מתוך ההופעות הטובות שהספקתי לראות באותו יום, אין ספק שזו הייתה ההופעה הטובה ביותר. רוק אמיתי, בועט, שואב השראה ממעמקי הניינטיז בלי להישמע כמו חיקוי של כלום. להקה צעירה ומצוינת והשילוב עם אביב מארק נראה טבעי. זה אמור להיות סטנדרט להופעת רוק בפסטיבל. סט ליסט יחסית קצר, פוגע בך כמו רכבת, שיר אחרי שיר כמו רובה על אוטומט.

יום שישי, היה אמנם חלש ברובו, אבל הייתה את ההופעה המצויינת והמרגשת של אבי עדאקי, קולקטיב (עם קותימן ואלרן דקל), יהוא ירון שעוד לא הייתי בשתי הופעות שלו שנשמעו אותו דבר והוא מדהים אותי כל פעם מחדש. בבמה הקטנה היו את לורינה בי, שלחלוטין מבינים את החשיבות של עיצוב במה (ע"ע הסטנד סמפלר והמיקרופון של עדי אולמנסקי המוכשרת ויפיפיה לא פחות), “ג'ק אין דה בוקס" שאמנם בלטו בצעירותם המקצועית אבל המוזיקה שלהם לחלוטין מנצחת את זה.

בשורה התחתונה

האינדינגב, כמו שאמרתי קודם, הוא בעיניי הפסטיבל החשוב ביותר והטוב ביותר שיש בארץ. הוא אמנם מרוכז סביב ההופעות, אך הוא מצליח להתעלות אל מעבר להן. האווירה בו מדהימה, הוא מאורגן בצורה מעולה, הוא לחלוטין מצליח לנתק אותך לכמה ימים מהאורבניות והפוליטיקה הישראלית.כרגע, האינדינגב הוא הדבר הקרוב ביותר שיש לנו לפסטיבל אמיתי בגרסת החו"ל שלו, אבל אם בניית הליין – אפ או מסגרת הזמן בו הוא מתנהל (שלושה ימים לעומת שניים) לא ישתנו שנה הבאה ייתכן והפסטיבל יימצא את עצמו בבעיה.