ג'ון לנון היה מתגאה. מצד שני, גם סטאלין. (או: איך מדינת ישראל איבדה את הפאסון פעם נוספת)

ג'ון לנון היה מתגאה. מצד שני, גם סטאלין. (או: איך מדינת ישראל איבדה את הפאסון פעם נוספת)

הממשלה במדינת ישראל זה כמו קבוצת חברים שאוהבת להשקיע. כל פעם שאתה חושב שהם לא יכולים להפתיע אותך יותר, הם מוצאים את הדרך.

כבר כמה ימים שאני עוקב אחרי הסערה המטופשת הזו של החרמת האולם החדש באריאל וכל יום הוא כמו מסיבת הפתעה סוריאליסטית ומגוחכת שרק מעמיקה את התפיסה שמדינת ישראל מונהגת ע"י אנשים מנותקים, פופוליסטיים, לא עקביים וחסרי בטחון עצמי בהנהגה של עצמם. איזה עוד סיבה יש לכאלו תגובות רדודות ומלאות חרדה אם לא חוסר בטחון בסיסי שמכוסה בהתלהמות מגוחכת?

מחזאים עם ביצים.

הקשר היחידי שלי לאריאל הוא תחנת הרדיו "קול אחר" שלהם. חוץ מלהגיע אליהם פעם אחת לראיון ופעם שנייה להתראיין לתוכנית דוקומנטרית על הרוק העצמאי בארץ לא עשיתי שם הרבה. אבל האמתי, שזה גם לא רלוונטי.

אותי שימח אותי לראות קבוצה נכבדת של שחקנים ומחזאים שהעזו להביע מחאה, אפילו תוך כדי סיכון המאזן הכלכלי שלהם ובזכות הקמפיין התקשורתי המביך והמסיט של הממשלה - גם את הפופולאריות שלהם.

להיות שמאלני בישראל של 2010 זה לא סקסי (ברגע שיוצאים מגבולות האינטרנט זאת אומרת). להגיד שאתה לא רואה באריאל כיישוב ישראלי לגיטימי זו לא החלטה שתביא לך את מכתבי התמיכה ובטח שלא הכרה ממסדית חיובית או נחת. בכל זאת, הנה יש קבוצה לא מבוטלת של אנשי תרבות שעומדים מאחורי הטענה שלהם בבטחון. למה זה מרגש? כי לעומתם, עוד לא שמעתי על מוזיקאי ישראלי שהעז להביע דעה נחרצת כ"כ בנושא פוליטי בישראל.

בניגוד לארה"ב בה ברוס ספרינגסטין השתמש בתמיכה המובהקת שלו בברק אובמה כדי לקדם את אלבומו החדש, או אמנים כמו קונור אוברסט, טרנט רזנור, my morning jacket ואמנים רבים נוספים אשר החרימו את אריזונה בגלל מדיניות הגירה גזענית, פה בארץ האמנים חיים בפחד מלגעת בנושאים מעט שנויים במחלוקת – העיקר לא לפספס אף מכירת כרטיס בהופעה הקרובה ב"זאפה".

החרים והפך לגיבור. קונור אוברסט

דוגמא חיובית אחת שלצערי אני חייב לציין היא אריאל זילבר. אמנם אני רחוק מלתמוך בדעות הפוליטיות שלו ולעיתים אף מזועזע מהן, אבל לפחות הוא עמד על שלו.

אלביס קוסטלו תכיר את לימור לבנת.

כשהגרסא הטורקית של בופה חופשי במג'יק 1 (או בשמה הפופולארי יותר ה"מרמרה”) הגיעה אלינו מחופי טורקיה האימפקט היה מיידי. אלביס קוסטלו ביטל, הקלקסונז והדי וי די של הגורילאז ביטלו, אפילו הפיקסיז שבימינו מוכנים לעשות פרסומת ל- "מיץ פז" בעבור חופן דולרים לקחו צעד אחורה וביטלו. באותו הזמן הסלוגן היה "טיפשים האמנים מחו"ל שלא מבינים שלא מערבבים בין פוליטיקה לאמנות. אמנות צריכה להתקיים בפני עצמה והם צריכים לבוא להופיע פה בשביל הקהל שאוהב אותם.

כמו שאומר המשחק "סבבה והכל, אבל...” האם הממשלה מבינה שהאמירה הזו היא דלת מסתובבת? אם האמנות צריכה להתעלם מפוליטיקה ולהופיע עבור הערך התרבותי שלה אז הפוליטיקה צריכה להתעלם ולתת לאמנות להביע את עצמה.

כל פוליטיקאי מצוי מוזמן להביע את דעתו בנוגע לאותם אמנים שבוחרים להחרים את האולם באריאל כל עוד הוא מביע אותה כדעה אישית על המצב, אבל לא ככה עובדת ישראל.

מה קיבלנו מאז תחילת החרם? פוליטיקאים הציעו לפטר את כל החותמים על העצומה, התחילו לפשפש כבר בעבר הצבאי של כל אחד מהחותמים (הרי זה ברור שכדי להיות אזרח ישראלי לגיטימי אתה חייב לעשות צבא - להיות אזרח שומר חוק, איש עבודה הגון, לתרום לקהילה, לשלם מסים, ביטוח לאומי וכו', כל אלו לא משנים כלום. עדיף שתעלים מסים אבל תעשה צבא. עדיף קרבי), לטעון שהאמנים מפלגים את העם, להפסיק לממן אותם, לקרוא להם בוגדים ומה לא? נשאר רק לבטל להם את הזכות לחנות בחניון הבימה החדש.

אגב – מסתבר שעדיף להיות נשיא לשעבר שמואשם באונס מאשר להיות שחקן שמביע את דעתו. הרי משה קצב עדיין נהנה מהרבה מאוד הטבות כלכליות מכספי המסים שלנו (לפי החשדות ההערה אחרונה לא מתייחסת לקובי ומשה פרץ), לעומת זאת, את רמי הויברגר צריך להחרים. הלוואי שכל הפוליטיקאים היו נהים מעורבים כ"כ בעולם התרבות כשהיה צריך לחלק תקציבים למשרדים בממשלה ולהכריע מה יותר חשוב – ספרות או תנ"ך.

המחרים ממחרים פטור. רמי הויברגר.

קמפיין ההסתה הפוליטי שמתרחש בימינו כנגד אותם במאים, שחקנים, מחזאים ועוד הוא חשוך מאוד. זהו קמפיין הקורא לסתימת פיות ודה- לגיטימציה של אנשי רוח אשר מביעים את דעתם בצורה השמורה להם. אין פה הפגנות והפרעות סדר (למרות שאם אתה חרדי זה לגיטימי מסתבר) ואין פה הסטה כנגד המדינה. יש פה כמה אנשי תרבות שנוקטים עמדה ביחס לעבודה שלהם ומה שהיא מייצגת עבורם. אל מולם, עומדת מדינה שמסבירה להם בבוטות שבישראל 2010 אין מקום להביע דעה מחוץ לקונצנזוס. תיישר קו או תזוז הצידה.