הרוחות של תיאטרון "תמונע"


אני אתחיל את הפוסט בזה בגילוי נאות:
בערך 80% מחברי we are ghost הם אנשים שאני מכיר ואוהב מאוד באופן אישי, מצד שני גם 80% מהאנשים שראיתי בהופעה בארץ בשנים האחרונות, לכן זה אולי גילוי נאות אחד מבטל את השני.

We Are Ghosts הוא מעין אסופת נגנים משתנה אשר נפגשת מעת לעת לכמה שעות של סשן אילתורים מוקלט. את הסשנים המוקלטים הללו לוקח בני "מופרלקסיס" אסתרליקס ממקסס, ממסטאר ומגבש אותם לכדי אלבום (שניתן להורדה בשיטת "שלם כפי רצונך" בעמוד הבנדמקפ של הלהקה). את האלבום השלישי החליטו החבר'ה להקליט בהופעה חיה. את האלתורים שלרוב שמורים לאולפנים הם החליטו לעלות על במת תיאטרון תמונע.

נכון לאתמול, We Are Ghosts היו:
אודי רז‬, ‫דני רווה‬, אורי דרור, נועה מגר, גיא חג'ג', Saccadic Eye Motion, מתן נוייפלד, מורפלקסיס, דויד פרץ, יהוא ירון, שיר-רן יינון.

בעיניי, אלתור- אם זה בשירה ואם זה בנגינה – זה סוג של דיבור אסוציאטיבי. הכישרון והניסיון של נגן הוא כמו אוצר המילים שלו. כמה שהוא יותר רחב הוא יידע לבטא את עצמו יותר טוב. את יכולת הביטוי של רוב מי שהיה אתמול על הבמה אני מאמין שאתם כבר מכירים משלל הפרוייקטים ופעילותיהם המוזיקליות. השיחה שהייתה על הבמה לעומת זאת, אפילו הצליחה להתעלות על סך מרכיביה המשובחים.







כל שיר מתחילים מתוך תו, סאונד או אפילו תחושה מסויימת שאחד מהנגנים יוזם. לאט לאט בתיאום (לרוב כמעט) מושלם שרק תגובה ספונטנית אמיתית יכול להפיק שאר הנגנים מתחילים להגיב לו. התוצאה נעה מרגעים אווירתיים חלליים דרך אלתורים קראוט רוקיים הזויים וסשנים של להקות פסיכודליות שונות מהסבנטיז (הרפרנס שאני חושב עליו הוא האלבוםmushroom head של Can) ונגמרים לעיתים בפיצוצים ששמורים ללהקות פוסט רוק מהטובות ביותר. הקליימקסים לא בהכרח מגיעים בשיא הרעש אלא גם בנקודות השקטות והאינטימיות ביותר שהסאונד שלהם יכול להנפיק.

ברקע הוצג וידיאו ארט שרק הרחיב והמחיז את התחושות שהמוזיקה עצמה עוררה (על הוידיאו ארט אחראיים מירב שחם ופלנקטון) והשלימו אותה בסנכרון נהדר. השילוב של הדברים גרם לתיאטרון "תמונע" שלרוב תקוע בין המעונב למלוכלך להפוך לערב אחד לשדה התרחשות אורבני אמיתי.

בשנה האחרונה הייתי בהרבה הופעות ישראליות במועדוני הופעות שונים. ראיתי להקות שעומולות חודשים על האירוע שלהם, מתכננות, בונות ועושות. מה ש – We Are Ghostsהצליחו לעשות לי אתמול, הרבה זמן לא חוויתי. למשך כמעט שעתיים נקרעתי מתוך המציאות היום-יומית שלי, מתוך המחשבות, התחושות והדאגות הקבועות ופשוט הוצנחתי לתוך מקום אחר.
שעתיים הופעה זה לא דבר פשוט ולרוב דורש ניסיון של ללהקות מנוסות בעלות רפרטואר עשיר. בערב הזה היו לדעתי בין 4 ל – 5 קטעים בלבד. הם היו ארוכים, קשים , מאתגרים ולא בהכרח תמיד קוהרנטיים. כל אלו לא נאמרים בגנאי, אלא בסיפוק עילאי.


הרבה מאוד זמן לא ראיתי הופעה שהצליחה לרתק ולהעביר אותי חוויה כמו ההופעה הזו. כזו שהמוזיקה בה מתעלה מעבר להתרחשות הפיזית שעל הבמה, בה כל נגן נותן את הכישרון שלו לידיים של היצירה הכללית ללא כוונה לקבל ממנה חזרה. הופעה כזו שמשאירה אותך חסר מילים וכמעט נבוך מהמעמד של לבוא ולברך את חבריך שכרגע היו על הבמה על זה שחלקו איתך רגע אינטימי כ"כ שהם עצמם יצרו.

ההבדל הדק בין הופעה להתרחשות. הערב של We Are Ghostsהיה התרחשות מוחלטת ונהדרת.



נ.ב
את האלבום הראשון והשני (שגם הם מורכבים מאילתורים נהדרים) ניתן להוריד בשיטת "שלם כמה שנראה לך נכון" (תזכרו שהכסף הולך למען הקלטות והאלבומים הבאים – אז יש לכם הזדמנות לתמוך ישירות ביצירה של מוזיקה חדשה שתוכלו להינות ממנה).

לקניית / הורדת האלבומים:
ולאחרונה גם נפתח ערוץ יוטיוב עם קליפים / תיעוד של צילומים מהסשנים:




6 תגובות:

יעל נצר | 11 באוגוסט 2010 בשעה 19:57

נכון. היה סוחף, מרתק ולעתים מפעיר פה. הלכידות של הנגינה, הפניות המפתיעות אחר מחווה אחת מני רבות על הבמה - נקישה, מחיאת כף, פריטה, או נשיפה שהופכות לנקודת המשנה שאחריה ממשיכים כולם.
ההופעה אתמול היתה בעיני כמו מסע בנוף מוכר אך חדש, עמוס ומהלך קסם.

פרנק | 11 באוגוסט 2010 בשעה 20:52

והנה כמה תמונות באדיבות האייפון שלי:
http://yfrog.com/n8692ej
http://yfrog.com/euv0vj
http://yfrog.com/6z6bhmcj
http://yfrog.com/9eiudvj

מתן | 11 באוגוסט 2010 בשעה 21:57

וואו, איזה פוסט מרגש. תודה על המילים היפות והכנות הללו, זה קצת נותן לי לראות את הדברים מבחוץ. היפנוטיות בהחלט הייתה שם, גם לנו שניגנו, ושמח לראות שגם בקהל. הייתה חוויה מיוחדת.

ORRI DROR | 11 באוגוסט 2010 בשעה 22:05

ביקורת מרגשת ביותר ומדויקת להפליא. אני מצטרף למתן, בתור חבר גאה בקולקטיב הנ"ל.
מהצד שלי אני רוצה לציין שזו אחת ההופעות שהכי נהניתי לנגן בהם ב-13 השנים האחרונות.
כן ירבו ויתרבו!

נועה; | 11 באוגוסט 2010 בשעה 22:14

לפני שזה הופך לשיחת סיכום של ההרכב (למרות שאין לי בעיה עם זה), אני אציין רק שלא יכולתי למצוא חבורת אנשים מוכשרים, מדהימים ומתאימים יותר בכדי שיעניקו לי כוח לשבור שש שנים של שתיקה ווקאלית.
ורועיקי, עלו לי דמעות עכשיו. באמת. אני כל כך שמחה שמה שעבר לכולנו בעמוד השדרה, המיתרים והקלידים - עבר גם אצלך בראש. מבחינתי זו ההצלחה האולטימטיבית.

רועי פוברצ'יק | 12 באוגוסט 2010 בשעה 2:31

מרגש אותי לראות את התגובות שלכם!!! תודה רבה לכם על שנתתם לי את ההזדמנות להינות כ"כ מהופעה, ולהתרגש כל כך מהתרחשות מוזיקלית יפיפיה כל כך.

פרסום תגובה