לא יודע מי רצח את אמנדה פאלמר. אבל אני יודע מה היא רצחה.

לא יודע מי רצח את אמנדה פאלמר. אבל אני יודע מה היא רצחה.

אמנדה פאלמר, בעבר חציו הנשי של ה - Dresden Dolls, ובימינו בעלת קריירת סולו בעלייה ידועה כאישיות פעילה מאוד ברשתות חברתיות בעיקר כבלוגרית וכאמנית שנמצאת באינטראקציה צמודה עם עוקבי הטוויטר שלה  ובחזית קידום האמנות דרך רשתות חברתיות.

לא נדיר שהיא תכתוב שיר חדש ותוך שניות תעלה אותו ליוטיוב בעזרת מצלמה ביתית ויוקלילה. שלא נדבר על אחת היוזמות המקוריות והמדוברות שלה - עיצוב ומכירת חולצות בסכום מצטבר של – 19,000 דולר בעשר שעות בעזרת חשבון הטוויטר שלה בלבד.(מעניין בכמה זמן עושים את הסכום הזה מתמלוגים ממכירות דיסקים) 

לאחרונה צץ פרוייקט קטן וחדש שלה כשהיא העלתה ליוטיוב גרסא שלה ל"Idioteque"

של רדיוהד. לא הרבה אחרי, היא שיחררה אי פי קטן (דרך בנדקמפ)שמוקדש כולו לרדיוהד ויוקלילה (מנסה לחשב כמה זה 15% מ - 84 סנט). הפרוייקט, שבעיניי סובל מחפיפניקיות ויד קלה על ההדק מעלה שאלה מעניינת – האם הקלות החדשה שבה אמנים יכולים לשחרר מוזיקה חדשה למעריצים שלהם היא בהכרח חיובית?

אמנדה פאלמר מחריבה את רדיוהד

ככל שיש פחות מסננים (בעצם פאלמר יכולה להקליט /למקסס ולמאסטר את כל הפרוייקט הקטן הזה בביתה) האם אנחנו והאמנים לא חשופים ליותר מדי גחמות מיותרות אשר מורידות מערך האמן? קצת כמו לשלוח אס אם אס מביך לבוס שלך כשאתה שיכור.

דוגמאות נוספות למקרים כאלו הן שני האלבומים האחרונים של ניין אינץ' ניילז. אשר שניהם היו מוצלחים יחסית, אבל בספק אם רזנור היה מוציא אלבום כפול עמוס במוזיקת אמביאנט בלבד (אשר ישנה הסכמה כמעט גורפת שאפשר היה לקצץ אותו בחצי) במידה והיה צריך להעביר את החומרים המוזיקליים תחת השיקול של – האם יהיה בזה כסף חזרה והאם מישהו יהיה מוכן לתמוך בפרוייקט כזה? כנ"ל לגבי אלבומו העוקב (והחינמי) the slip, שלמרות שכלל כמה פנינים נחשב ל"לא אפוי" בסטנדרטים רזנוריים.

האם העובדה שלשחרר אלבום נהייה קל יותר ויש פחות "מעצורים" בדרך, יחד עם העובדה שמכירות האלבומים הולכות וצונחות יביאו למצב בו אמנים ממהרים לשחרר יותר חומרים (לעיתים כאלו שאולי במצב אחר היו עוברים קצת יותר סינון) ונתחיל לקבל אלבומים שהם בגדר קוריוז משעשע לעולמו הפנימי של האמן (במקרה הטוב) ומוצרים כמעט מחופפים אשר נולדו עקב גחמה או חוסר סבלנות של האמן / הקהל שלו (במקרה הרע )?

מצד אחד זה יכול להצביע בעצם על הנטיות האומנותיות המקוריות של האמן, ואולי אנחנו כמאזינים נתחיל לקבל קטעים יותר ויותר מעניינים ובאמת נטולי שיקולים מסחריים ותזמון (אם פעם אמן היה מנסה להוציא אלבום בשנתיים בממוצע, עכשיו הם יצאו לעיתים קרובות יותר) מצד שני יכול להיות שנתחיל לקבל מוצרים בינוניים יותר במינונים גדולים יותר.

אפשר גם לשאול מה תהייה משמעותו של אלבום? אם בימינו הרבה אנשים מרגישים שנעלמה ההתרגשות משחרור אלבום חדש בגלל שהוא דולף חודשיים קודם לכן לרשת, אז האם יכול להיות בעצם שזה גם יהיה סופם של הסינגלים? או "הצצות" לאלבומים קרובים? הרי אנחנו לאט לאט מקבלים את כל החומר בציפות ובתדירות גבוהה. האם נמשיך להתרגש מהציפייה לחומרים חדשים מהאמן האהוב עלינו  שבעצם מוציא כל שבוע משהו חדש, או שלאט לאט נפתח חסינות ואדישות, כמו שנהיינו אדישים להופעות "השקת סינגל/אלבום/חודש חדש" באוזןבר?