העיניים הכי שחורות
ניכר אתמול שסטיבן ווילסון, תושב ישראל לפרקים, באמת רצה לשמח את המעריצים והחברים הקרובים בארץ שחיכו לראות את הלהקה כ"כ הרבה זמן.
בין השירים ניסה ווילסון להראות לקהל הישראלי כמה שהוא אוהב אותו וכמה הוא שמח להיות פה. בתחילת המופע הוא אפילו פולט בטון נרגש "טוב לי פה" כשהוא מדבר על ישראל. השיא מגיע כשסטיבן שואל את הקהל "כמה כמה?” בעברית ומתייחס לחצי גמר המונדיאל אשר מי שהגיע אתמול לגני התערוכה החליט לפספס.
הסטליסט שבטור הנוכחי (שכמו קודמו) מאופיין ע"י חלוקת מהופע לשני חלקים – האלבום החדש במלואו, והחלק השני שהוא מעין אסופת שירים של הלהקה, קיבל אתמול צבע מעט שונה.
אמנם הוא עדיין אופיין בעיקר ע"י האלבום האחרון ומחומרים מאוחרים יחסית, אבל מצד שני קיבלנו הפתעות בצורת Hate Song, לאזארוס (כרגע לא כ”כ מנוגן בטור הנוכחי) Dark Matter , Blackerst eyes. כבר באמצע ההופעה עצר סטיבן והתנצל על כך שלא יוכלו לנגן את כל השירים שהיינו רוצים לשמוע, כיוון שעבר כ"כ הרבה זמן משהם הופיעו פה לאחרונה ויש הרבה פערים להשלים.
להקות כמו פורקיופיין טרי, שהן לא להקות של "להיטים" הן להקות שהסטליסט שלהן תמיד יהיה בעייתי. זאת להקה שכל אחד ניכס שירים כ"להיטים" עבורו ותמיד יישאר שיר שהוא יירצה לראות בהופעה וכנראה שלא ייצא לו.
ויזואלית, המופע של פורקיופיין טרי, כלהקה, הוא לא הפוקוס. מעבר לווילסון, חברי הלהקה לא מחפשים למשוך תשומת לב יתרה, אלא בעיקר לנגן כמו שצריך. הלהקה משאירה את רוב תשומת הלב אל הוידיאו ארט המושקע עליו אחראי הצלם והגרפיקאי הדני לאס הויילה.
בחלקו, הוידיאו ארט היה הרחבה יפיפיה של הארט שאפשר לראות בעטיפות האלבומים של הלהקה ואף מעין "המחזה" שלהם, בחלקם האחר הם מטרונום חי והזוי (לעיתים קיצוני) למוזיקה המנוגנת.
עבורי, ההופעה אתמול בגני התערוכה היוותה שיא מסויים. בשבילי Porcupine Tree הייתה להקה שגיליתי בתקופת התיכון שלי וגדלתי איתה והיא איתי תקופה ארוכה מאוד. גם אני קיוויתי לשמוע הרבה יותר חומרים ישנים אבל היה ברור שעיקר הפוקוס יהיה על הדברים המאוחרים, אלו שהביאו להם את מרבית הקהל אתמול בגני התערוכה. אבל היי, לפחות קניתי את החולצה!
רשומות
3 תגובות:
פריפ היה בסוף?
לא היו אורחים בכלל בסוף .... אפילו לא אביב :)
וטוב שכך
הוסף רשומת תגובה