אינדיבלוג

אינדיבלוג

לרוב בבלוג אני משתדל שלא לעסוק במוזיקה ישראלית, פשוט מטעמי ניגוד אינטרסים כאיש יחסי ציבור של אמנים. האינדינגב שובר את החוקים האלו מבחינתי בצורה חד פעמית למדי.

בסוף השבוע האחרון הוגשם חזונם של שלושה אנשים. מתן נויפלד ואסף קזדו אשר הגשימו את חזונם והקימו את פסטיבל האינדי הגדול, המוצלח והטוב ביותר מכל אלו שהיו פה (והשנה הייתה תחרות) וגם דוד בן גוריון הגשים חלום ישן, סוף סוף 4,000 אשכנזים בנגב.


הגענו לפסטיבל בסביבות אחד ומיקמנו את האוהלים במתחם הקמפינג שהיה מרווח מספיק כדי להכיל את כל הבאים לפסטיבל, ברקע "חיה מילר" עוד ניגנו מה שלצערי שמעתי רק מרחוק אבל היה נשמע טוב. לראות את המתחם היה תענוג. ההשקעה הניכרת והמחשבה לפרטים הקטנים היא ההבדל המשמעותי.
התורים בכניסה לפסטיבל היו מסודרים ויעילים למדי (עניין של כמה דקות להיכנס), גם התורים לכניסה למתחם עצמו היו בסדר גמור והיו מוכנים להכיל ולעכל את כל היוצאים והנכנסים בלי להוות מועקה בשום צורה. דוכני אוכל ושתייה מכל הסוגים והמינים, באמת תענוג צרוף.

הליין אפ היה מעניין ומגוון, ושתי הבמות היו עמוסות בעיקר במוזיקה טובה ולמזלי רוב הלהקות שרציתי לראות התפזרו יפה בין השעות לאורך הבמות וכמעט ולא היו התנגשויות בלו"ז.
המופע הראשון שראינו היו ה - Brain Candies, שנתנו הופעה של פופ/רוק פסיכודלי מצויין. עם ההדגשים הנכונים בשירה והשימוש הנכון בציוד.
אחריהם עלו ה Wet Bandits בגילוי לב, אני מודה שאני מכיר את החבר'ה האלו (כנגנים ולא כלהקה) בערך שבע שנים. אני יודע מקודם שכולם נגנים מצוינים ואוהבי מוזיקה אמיתיים, שמעתי את האי פי שלהם מקודם והספקתי להמליץ עליו לכמה אנשים שיוכלו לעזור להפיץ את השם ולקדם אותם, אבל עוד לא הייתי מוכן להופעה האנרגטית שלהם. יחסית לכך שזוהי אחת הלהקות הצעירות יחסית אשר הופיעו בפסטיבל (אם אני לא טועה) הם נתנו הופעת רוקנרול אותנטית ומצוינת. שילוב מוטיבים של גראנג', עם קצת נויז-רוק והמרה אנלוגית לעיתים של מה שיכול היה להיות מקצב של NIN ונעשה ע"י מתופף חי וקיים. מספיק היה להסתכל על עמית פלד, שהוא גיטריסט על בכל רמה שהיא כדי לראות כמה אנרגיה יש שם. הוא קפץ על הבמה, השכיב את הגיטרה על הבמה וחבט בה עם היד, צרח לתוך הפיק אפ מלא הדיסטורשן שלה ועשה כל מה שגיטריסט עם כישרון ואנרגיה אינסופיים היה צריך לעשות. רואים את החברות הטובה של חברי הלהקה על הבמה ואת הסינרגיה ביניהם. בעיניי אחת ההופעות הטובות של הפסטיבל.

המשך היום היה בילוי מתמיד במעבר בין הבמות. קיצו כרגיל היו מעולים, גם היה כיף לראות את הסמל של Anova על הסמפלרים החדשים שחולקו בקהל. Tiny Fingers היא אחת הלהקות המעניינות ביותר בשטח כרגע ללא ספק. תיזזתי בהתחלה ביניהם לבין גלעד כהנא, שעד אז לא יצא לי לראות אותו מופיע עם The walking man. מה גם האירוח של רם אוריון ועמית ארז היה נשמע לי מבטיח. כהנא הוא דמות שאני קצת לא מבין, כשהוא חלק מהג'ירפות הוא באמת בסדר, אפילו מעולה, אבל לשמוע אותו מתרכז יותר בלנסות להמציא טקסטים מתוחכמים ו"הזויים" מאשר במוזיקה שהוא עושה, זה עובר כל גבול באיזשהו שלב. כשהסבירו לו כמה פעמים שנגמר הזמן, ויש עוד להקות אחריו והוא עוד המשיך את המופע כשהוא כאילו מערב את הקהל ומצדיק את הישארותו על הבמה זה כבר עבר כל גבול. גם כי ההפקה של הפסטיבל עשתה וטרחה כ"כ הרבה ועוד נתנה לו את הבמה, הדיבור שלו היה פשוט לא ראוי. בנוסף, יש אמנים אחריך שאמורים להופיע וגם אותם צריך לכבד. על הדיסוננטיות שבין החברות האמנית שבין כמה מהאמנים אני עוד אחזור מאוחר יותר.

על בום פם ויתרתי לטובת רייסקינדר, שכרגיל נתן הופעה כמעט פואטית, צינית וקרה על המציאות שלנו והדור הזה, דור האינדי שהתקבץ שם במדבר. עם סמפלר פשוט והרבה כישרון היה מדהים לראות איך הקהל נסחף פנימה איתו ומריע לו כאין קץ כשהוא מסיים את המופע עם פריסטייל לצלילי Lithium של נירוונה. זה כמעט סוריאליסטי לראות מישהו שופך כ"כ הרבה כריזמה ביישנית (נשמע כמו ניגוד, אבל זה לא) כשלידו ישנו מכשיר קטן בלבד ולא להקה או הפקה גדולה שמגבה אותו על הבמה הריקה והכ"כ מלאה הזו.

גבע אלון ו Tree היו בעיניי שילוב קצת מוזר. החיבור ביניהם הוא עדיין לא לגמרי טבעי וכל אחד בפני עצמו ממריא הרבה יותר גבוה. ההופעות הספייספיות והפסיכודליות של Tree לכשעצמם הן לרוב חוויה מיסטית כמעט בעוד ההופעות האקוסטיות של גבע תמיד משאירות אותך עם חשק לחזור הביתה ולתרגל טכניקות פריטה שונות בניסיון להגיע לקרסוליים של הגיטריסט הענק הזה. החומרים מהאלבום החדש פחות דיברו אליי, אולי פשוט צריך לראות אותו בסולו.The come on baby, Don't say maybes היו פשוט כיפיים, רוקבילי מדויק, גם בסטיילינג וגם באטיטיוד. שילוב מושלם.
את הלילה קינחנו במופעים של Tabac ברחבה השנייה עם עיניים גדולות מהערצה לכישרון של Digital_me, איזה סט ואיזה כישרון מטורף.

היום השני התחיל אצלי עם מיכל לוטן שהיתה הופעה מעולה לפתיחת יום. יום שני/אחרון/אוקטובר הוא שם שנתקלתי בו רק לאחרונה והופתעתי לטובה. הופעת שתופסת את מהות הפאנק בלי להיות קלישאה, עם טקסטים אפוקליפטיים וכבדים על דברים כ"כ נכונים. הקולקטיב הם להקה כ"כ טובה ומכל כך הרבה בחינות. הם כיפיים, הם מוזיקאים מוכשרים בטירוף, ורועי ריק עושה למפוחית דברים שרק טובי הגיטריסטים עושים לגיטרה. הבנאדם מצליח להוציא מהכלי הזה אווירה אחרת לגמרי ממה שרגילים לראות בנוף הישראלי, מפוחית רוקנרול אמיתית. משפחת רמירז המורחבת הייתה ללא ספק אחת ההופעות, אם לא ההופעה הכי מוצלחת שהייתה. איזה אנרגיה, איזה שילוב של כישרונות. רות דולורס וויס כ"כ התאימה לאווירה שהייתה שם על הבמה, ויהוא ירון, פשוט מתאים לכל דבר והמוזיקה הגם ככה מצוינת שלו רק קיבלה גיבוי גדול יותר לכישרון הענק שלו, והאחים רמירז עצמם תמיד צבעוניים בעיני אבל אין ספק ששילוב הכוחות עשה גם להם רק טוב. הופעה עם סאונד מיוחד, אווירה מיוחדת והכול היה מושלם בצורה כ"כ חד פעמית.

למרות שהיו שלל שיתופי פעולה ביומיים הללו, עדיין הייתה תחושה שהאמנים הקצת יותר גדולים, לא ממש מתעניינים באמנים המתחילים שסביבם. כלומר, לא ממש משנה להם לראות את האמנים אחרים מופיעים וחלק גדול מהם התפנה ל"מחויבויות אחרות במרכז" ברגע שהם סיימו לנגן. ברור שאצל חלק הסיבות מוצדקות יותר וחלק פחות, ברור שזה גם לא ענייני, אבל היה נחמד לראות יותר פרגון גם מחוץ לבמה אחד לשני. מסר אחרון למוזיקאים בנושא: זה לא משנה שהקהל אוהב אתכם, אבל אל תזלזלו במפיקים שמארגנים את הפסטיבל, יש להם לו"ז והם עושים מה שאפשר כדי לשמח את כולם, אל תנסו להוציא אותם כ"חבר'ה רעים שקוטעים לכם את ההופעה". זה פשוט לא במקום.

אז זהו, זאת הייתה החפירה שלי. יומיים של הופעות מעולות, מפגש עם חברים טובים שלא ראיתי הרבה זמן ובערך הפעם הראשונה שלי באוהל מאז הטירונות. תענוג צרוף ותודה ענקית וטהורה למתן נויפלד ,אסף קזדו ושלל המתנדבים שהפכו את הפסטיבל הזה לכ"כ מעולה.

נתראה באינדינגב הבא (או בעצם במדהאני...).