0 com

זאת הייתה 2010 - חלק א'

2010 הייתה אחת השנים העמוסות שהיו לי - ללא ספק.
בין פרוייקטים שונים שהייתי מעורב בהם לבין יוזמות חדשות ("מוזיקאי במשרה מלאה" - בלוג עצות ורעיונות לקידום אמנים עצמאיים הוא רק הסנונית הראשונה) בקושי מצאתי זמן לשקוע באלבומים חדשים.

יצא לי לשמוע את ה"גדולים" - ארקייד פייר, ג'ואנה ניוסום, הרוטס ועוד. עדיין, לעומת שנים קודמות הרגשתי שלא שמעתי מספיק מוזיקה חדשה כדי שבאמת אעשה בחירה מושכלת, אלא יותר כמו לסקור מתוך המעט שיצא לי באמת להתעמק בו.

למזלי, הסביבה הקרובה שלי מלאה באנשים מדהימים עם טעם מצויין במוזיקה שגם יצא להם להאזין להרבה יותר דברים ממני. אז חשבתי, למה לא לתת להם את הבמה בעצם?

החוקים היו פשוטים - עד 13 שירים שיצאו בשנת 2010 ורק להקות מחו"ל (עקב כל מיני "גילוי נאות" למיניהם).



נכון לעכשיו אני עוד לא בטוח כמה מיקסטייפים יהיו בסדרה הזאת עד סוף דצמבר, אבל כל פעם שיגיע אחד חדש הוא מיד ייעלה פה לאוזניכם.

2010 ע"פ הילה דגן


המיקסטייפ הראשון נערך ע"י הילה דגן (חפשו אותה בפייסבוק וב - טוויטר). מעבר לזה שהיא בחורה אדירה (שלאחרונה הייתה בארבע הופעות ברצף של הטווילייט סינגרז! ) יש לה טעם מצויין במוזיקה וכמעט כל המלצה שלה תמיד פוגעת בול מבחינתי.



את המיקסטייפ של הילה אפשר להוריד פה


רשימת השירים:


Gorillaz - Stylo
Grinderman - Heathen Child
The Walkmen - Blue As Your Blood
The Black Keys - I'm Not The One
The National - Anyone's Ghost
Sufjan Stevens - Vesuvius
Broken Bells - Sailing To Nowhere
Yeasayer - Madder Red
Hot Chip - Hand Me Down Your Love
James Blake - Limit to Your Love
Mark Lanegan & Isobel Campbell - You Won't Let Down Again
The Twilight Singers - Blackbird and The Fox
Mike Patton - Senza Fine

הייתם עסוקים מדי בלרוץ מהר לראות את רשימת השירים ופספסתם את הלינק להורדה? אל תדאגו - הנה הוא שוב


Read more »
7 com

למה צירוף הקטלוג המלא של הביטלס לחנות אייטיונז הוא הצהרה גרנדיוזית באמת


גלי הציפייה והשמועות על מה apple מסתירה מאחורי המשפט המסתורי שטוען לשינוי הגדול שמגיע לחנות ה – itunes המפורסמת הגיע לסופו עם הודעה נלהבת על צירוף הקטלוג המלא של הביטלס לקטלוג של itunes. התגובות נעו בין אכזבה והתחושה שלא היה כיסוי להודעה הגרנדיזית של אפל לבין לעג והומור לרצינות התהומית בא אפל לקחה את השגת הזיכיון לקטלוג החיפושיות שלמעשה כבר קיים בכל אתר אחר לקניית מוזיקה.

בפועל, ההודעה הזאת היא לא פחות גרנדיוזית מהצורה בה אפל הציגו אותה. כמו ששינוי הלוגו של תוכנת האייטיונז למעשה היתה הצהרה רשמית על מות פורמט הדיסק, רכישת הזיכיון לקטלוג של הביטלס היא עוד מסמר חשוב בארון של תעשיית המוזיקה הבינלאומית.

הלוגו שהרג את הדיסק

הסכסוך

הסכסוך בין Apple לביטלס בעצם התחיל כבר ב – 1978 כאשר החברה של הביטלס Apple corps תבעה את חברת המחשבים Apple computers. השלב הראשון של הסכסוך נגמר ב- 1981 בכך שאפל (המחשבים) הסכימו לא להיכנס לתחום המוזיקה וגם שילמה לאפל קורפס כ – 80,000 דולר על השימוש בשם אפל.


בין השנים 1986 ו – 1991 אפל (מחשבים) הפרה את ההסכם המקורי בעוד כמה מקרים ולבסוף שילמה פיצויים נוספים לחברה של הביטלס ונקבע ההסכם המחודש כי בעוד החברה של הביטלס יכולה להתשמש בטריידמארק אפל על מוצרי מוזיקה, תכנים מוזיקליים וכדומה, אפל קורפס יכולה להשתמש בו אך ורק כחלק משירות כולל ובעצם לא יכולה להציע מוזיקה כמוזיקה עצמה (ייצור דיסקים, הפצה של שירים וכו'). 

Apple comp.  VS. Apple Corps

ב -2003 אייטיונז עלתה לאוויר, אפל קורפס תבעה שוב והפעם הפסידה ע"י פירצה בחוזה אשר מאפשר לאפל למכור שירים דרך האייטיונז. הסכסוך כמובן המשיך גם כאשרב- 2009 כל הקטלוג של הביטלס עבר שיפוץ דיגיטלי ובעצם ניתן למכירה בכל חנויות האינטרנט (כקבצי אמ פי שלוש, דיסקים ומארזים מחודשים) מלבד אייטיונז שנשארה בחוץ.


אז למה דווקא עכשיו?

ב – 2007, חברת EMI אשר למעשה היא בעלת הזכויות להקלטות המאסטר של הביטלס, נקלעה לקשיים כלכליים. לאחר שהפסידה 260 מיליון דולר היא נקנתה ע"י Terra Firma Capital Partners בעבור 5.2 ביליון דולר. 2008 לא הייתה שנה קלה יותר עבורה כאשר פול מקרטני עזב את החברה ואיתו גם רדיוהד והרולינג סטונז. בנוסף הם גם ספגו תביעה קשה מצד להקת פינק פלויד אשר טענה כי החברה מכרה את שיריה בפורמט דיגיטלי ללא אישור מצד הלהקה. בתביעה הזאת פינק פלויד ניצחו.

תקופה רעה שלא משתפרת

משם המצב רק המשיך להתדרדר עבור EMI כאשר תוכנית ההבראה של גיא האנדס, מנכ"ל Terra Firma Capital Partners נכשלה (אחרי קיצוץ של כ 5,500 עובדים, קיצוץ בחלק מהאמנים הפועלים בחברה וניסיון לחסוך כ – 200 מיליון דולר בשנה). התוצאה הייתה שהחברה לבסוף פרשה לחלוטין משוק המוזיקה של המזרח הרחוק כשהיא משאירה את תפקיד ההפצה לחברת warner bros. אמנים רבים החליטו לעזוב את החברה בטענה כי המנכ"ל החדש לא מבין איך לעבוד עם אמנים ולא מבין את תעשיית המוזיקה. החברה שהמשיכה לספוג הפסדים כבדים כאשר ברבעון האחרון של 2009 נודע כי החברה הפסידה באותה השנה 1.75 ביליון יורו.

לאחרונה הוכרז רשמית כי החברה פשטה רגל. החברה שמחזיקה בזכויות ועותקי המאסטר של להקות כמו פינק פלויד, ביטלס, רולינג סטונז, קולדפליי, הקטלוג הישן של רדיוהד, מוצאת את עצמה בחובות כבדים מדי ועתיד הקטלוג שלה, ועתיד החברה עצמה לא ברור כרגע. מ -2008 עד עכשיו נעשו מאמצים שונים להרוויח את הכסף החזרה במינימום השקעה. אנחנו חווינו את זה בצורת המארז של כל אלבומי האולפן של פינק פלוד (בשם oh, by the way) ואת המארז המחודש של כל הקטלוג של רדיוהד, ניסיונות מכירה חוזרים ונשנים של האולפן האגדי אבי רואד ולבסוף – המארזים הבומבסטיים עם השחזור הדיגיטלי של הקטלוג המלא של הביטלס (המארז שיצא שנה שעברה).

המסמר האחרון


אז למה בעצם ההצהרה של אפל על צירוף הקטלוג של הביטלס לאייטיונז היא באמת כל כך גרנדיוזית? אפל לא רק סיימו את הסכסוך האישי הממושך מול הביטלס ואפל קורפס, אלא הם בעצם גרמו לאחת מארבעת חברות התקליטים הגדולות בעולם לפדות את זכויות היוצרים של הביטלס (שללא ספק מייצגת את אחד מעמודי התווך של תעשיית המוזיקה) כדי לנסות לכסות על ההוצאות שלהם. אפל כרגע הוכיחה את עצמה כעומדת מנצחת אל מול הגופה הגדולה והנרקבת של חברת EMI שבימינו מנסה להשיג הלוואות ונואשת להשיג כל דולר שהיא יכולה בניסיון לשרוד את התקופה הקשה ולא למות רשמית.

בכך שאפל הכריזה על צירוף הקטלוג המלא של הביטלס לתוך חנות ה – itunes היא בעצם ביססה מציאות החדשה. חברות התקליטים שהולכות וקורסות בעוד אפל וחברות דומות לה הולכות וגדלות ולמעשה מהוות את שיר ההשכבה לחברות התקליטים הגדולות.

סופה של תקופה
Read more »
5 com

האינדי התברגן.



למה זה מדהים
יום שישי האחרון התחיל בשבע בבוקר בערך. ברגע שהשמש עולה הטמפרטורה באוהל עולה בהתאם די מהר והחום מעיר אותך יותר טוב מכל שעון מעורר אפשרי, אבל זה לא חום כזה שאתה מתעורר בו תוך כדי סינון קללות וכמיהה לשמיים הבריטיים, אלא חום כזה שמרגיש כזמן יקיצה טבעי. בהתחלה אתה עוד שוכב כמה דקות ותוהה אולי יש סיכוי לעוד כמה דקות של שינה, אבל סביבך מתחילים להישמע קולות קטנים מבחוץ. “בוקר טוב" צרוד של בוקר פוגש "בוקר טוב" צרוד אחר. אתה מוותר על לישון ומוציא את הראש בזהירות מהאוהל. חם, שליו, שקט, מרגיע ומלא קסם. ככה התחיל בוקר יום שישי שלי באינדינגב.

נראה כאילו כל כתבה על האינדינגב מתחילה בגילוי נאות על משך זמן השהייה בפסטיבל. מתי הגעת, מתי עזבת ואיזה הופעות היו ברזומה. רק כדי להבהיר על איזה תקופה אתה מדבר. אני הגעתי בחמישי בשמונה וחצי בערב (הצלחתי להיכנס למתחם רק בעשר עקב עומס בתורים) ויצאתי חזרה למרכז בשישי בשתיים עשרה בלילה.

בעיניי אינדינגב הוא הפסטיבל החשוב ביותר שקורה כרגע בארץ. הוא הפסטיבל היחיד שאני יכול להגיד שהוא נטו סממן תרבות. זה מתחיל מסוג ההופעות, דרך דוכני התרבות השונים, הקהל הנהדר ותשומת הלב לפרטים הקטנים שמעצבים את חווית הפסטיבל לחוויה קולקטיבית שמבוססת על דרך חיים ולא על בנות 14 שמורדות בהורים ובני 25 שאומרים להן שהן נראות בוגרות לגילן ומנסים להרגיע את מצפונם תוך כדי הצעת משקה אלכוהולי זה או אחר (שזה בעצם פסטיבלי השאנטי השונים). משהו באוויר המדברי של האינדינגב יחד עם הארגון מלא האהבה והדאגה של מתן נויפלד ואסף קזודו (יחד עם עשרות מתנדבים בצוותי ההקמה וההפקה השונים שאתה מרגיש בכל רגע שעושים את זה מכל הלב) הופך את החוויה הזאת לבאמת מדהימה. מאיזשהי סיבה, שם במדבר הכל נראה כאילו נצבע בהרמוניה וסובלנות. אכן תחושה נפלאה.

למרות כל הסופרלטיבים הללו, לאורך הנסיעה הארוכה הביתה עדיין התחושה הייתה של פספוס. הייתי יום וקצת בסוג של חופש (מי שמכיר אותי יודע שאם יש חיבור אינטרנט אני אוטומטית מתחיל לעבוד), ראיתי הרבה חברים טובים, התרגשתי עם קהל מדהים ועדיין משהו היה חסר לי. הוא בעיקר היה על הבמות.

שבוע לפני האינדינגב התחילו דיונים שונים לגבי ההרחבה שלו לשלושה ימים ועל רשימת האמנים שעומדת להופיע, כשחלק בעד וחלק נגד. האמתי שככל שאני אוהב את הפסטיבל הזה משהו ברשימת האמנים, מראש, לא משך אותי יותר מדי. יש הרבה אמנים שאני מכיר (גם אישית) ויודע שהם טובים, אבל משהו בזה פשוט לא קרץ לי כמו שנה שעברה. שנה שעברה יצאתי למדבר בתחושה שאני עומד לראות הופעות מעולות וחד – פעמיות. הפעם הייתה לי קצת תחושה שאני עומד לצאת לאוזןבר לשלושה ימים.




ההופעות
יום שישי אמנם היה יום ההופעות המלא היחידי שהייתו בו, אבל בפועל בקושי הייתי בהופעות. כמעט אף הופעה לא הצליחה לרתק אותי ליותר משני שירים. משהו פשוט לא תפס אותי. אתמול אמר לי שותף עסקי "אני אוהב את זה שאתה לא פוחד להגיד את דעתך ומעז לירוק לבאר שאתה שותה ממנה" וזה כנראה מה שאני עושה ברגע זה אבל אין מנוס מאשר להגיד את זה בקול רם – רוב ההופעות והמופיעים הקיימים בצורה שוטפת בארץ, נכון לעכשיו, לא מספיק מעניינים. אני אצטט בפראפרזה מתורגמת משפט חכם שהשכיל לומר בן מנדלסון (מנהל פסטיבל מוזיקת עולם הבינלאומי "וורמקס") בכנס הייניקן האחרון – "הבעיה היא לא עם להקות מחרובנות, או עם הלהקות שהן מדהימות, הבעיה היא עם האמצע. להקות שהן סבבה, אבל לא באמת טובות". זאת תחושה שאני מסתובב איתה כבר כמה זמן, אבל באותו יום שישי בפסטיבל הבנתי עד כמה המשפט הזה נכון.

הרבה מהלהקות הפועלות והמוערכות בארץ הן באמת סבבה אבל ממש ממש מעטות הן אלו שהן באמת טובות ומצדיקות את ההייפ סביבן (במקרה הטוב שיש הייפ). ההרחבה של הפסטיבל לשלושה ימים חשפה את הצרה הזאת בצורה בולטת ביותר. חלק גדול מהלהקות ממחזרות כבר את עצמן, חלקן מעולם לא הביאו משהו באמת מעניין מראש. לעיתים יש תחושה שיש להקות שמתקיימות רק מעצם העובדה שגדלה הסצנה וצריך להזרים אליה דם חדש כל הזמן או שבצורה טבעית איזשהי להקה חייבת לבלוט יותר מהשנייה (לא בהכרח קורה בגלל המוזיקה שלה) אז היא כאילו נחשבת ליותר טובה. בפועל רוב העשייה היא לא מרתקת. זאת הסיבה שרוב מי שחזר מהפסטיבל חזר מבסוט וכמעט בלי זכרונות מההופעות עצמן (מלבד כמה מדהימות באמת – כמו אבי עדאקי, יהוא ירון, כל דבר שקוטימן עלה איתו לבמה) ואם שמים לב לניואנסים הקטנים מגלים שגם הביקורות סביב הפסטיבל מתרכזות באווירה וכמעט ולא מציינות מופעים ספציפיים.

דבר נוסף שבלט בהיעדרו מהפסטיבל ברמת ההופעות, הוא התעוזה האמיתית. ההפתעות המוזיקליות המעניינות הגיעו בעיקר מכיוון הבמה הקטנה (לדוגמת "לורנה בי”, "צ'יינה מונדוגס”, "אד טרנר" ו"ג'ק אין דה בוקס" בהופעה לא ממוקצעת בעליל אבל עם מוזיקה כל כך טובה ומעניינת שזה לא הפריע לקסם שלהם לפעול). האטיטוד על הבמה הגדולה הרגישה כאילו אני רואה הופעות של אמנים גדולים ושבעים, כשבפועל, ברובם הם אמנים קטנים לא פחות מהאמנים בבמה השנייה ולעיתים לא עם הרבה יותר קילומטרז'. בהופעה עצמה שלהם, זה ניכר לחלוטין. אם זה חוסר יכולת להתמודד עם גודל הבמה, או חוסר היכולת של המוזיקה לעניין את הקהל.




אחת ההופעות הטובות ביותר - יהוא ירון

החוסר הצדקה שבחוסר התעוזה

ברגע שקמות להקות שוליים, שלא מאתגרות בשום צורה את המיינסטרים, אלא פשוט לא מצליחות להיכנס אליו, יש קצת בעיה בהגדרה. בשנה החולפת היתה תחושה כאילו סצינת האינדי גדלה לאנשהו, אפילו התחילו לצאת כל ההצהרות ש"האינדי הוא המיינסטרים". זה כמובן שטויות. אני לא מכיר אמן אינדי אחד שעובר נכון לעכשיו את "מבחן הסבתא" (אם סבתא שלכם לא מכירה את השיר, הוא לא באמת להיט או מיינסטרים).

מה שנחשב לאינדי "הפופולארי" יותר, הוא למעשה מיינסטרים, רק בקטן, אפשר אפילו להגיד לפעמים – מיינסטרים, פשוט לא של ישראל ולצערי, ברובו לא מפגין יצירתיות ענפה אלא גם הוא, שכמו הרבה הפקות פופולאריות יותר בעיקר מוצא את עצמו נגרר אחרי תרבות מחו"ל ולא מנסה להמציא ולהגדיר את עצמו. דרך אחרת להגיד, עוד לא ראיתי פה מופע שיכול לעמוד לצד אל סי די סאונדסיסטם, או אפילו המופע המזעזע של אם ג'י אם טי ולהיות באמת רלוונטי כמוהם. אלא יותר מחוות קטנות לדברים שקורים בחו"ל.

“האלטרנטיבה" שכל כך פרחה השנה היא לא של הלהקות הקשות לעיכול, או שאלו שמאתגרות את המאזין במוזיקה או בטקסטים, אלא כאלו שגלגל"צ אמנם לא תחבק, אבל כמעט כל אחד יכול לזמזם לצליליהן. כדי להבהיר – אין לי שום בעיה עם מוזיקה כזו ויש גם הרבה דברים טובים, אבל ברגע שמנסים לקדם אותה בתור "אינדי" או שמים אותה על במה גדולה בפסטיבל ששנה שעברה איכלס להקות מעניינות בהרבה משהו קצת מוזר בעיניי ומאבד מהטעם שלו.





השיא שייך לקהל

השיא של הפסטיבל עצמו, הוא בעצם הקהל. גם בגודל וגם באיכות. הם מרעיפים אהבה על האמנים שעולים על הבמות, מוחאים כפיים, רוקדים. אני לא חושב שהרבה אמנים בסדר גודל האמנים שמופיעים באינדינגב רגילים לקבל כזאת אהבה ותמיכה. שלא לדבר על לראות כזו כמות של קהל במקום אחד. אני לא אשכח את המבט של אבי עדאקי כשהוא קולט את הקהל שר איתו בקולי קולות, או את הילדה שנראתה לא מעל כיתה י' כשהיא שרה מדקלמת עם יהוא ירון "זה לא זמן טוב לכתוב שירים". בכללי, לשמוע הופעות שאתה רגיל לשמוע בחלל קטן פתאום נפתחות אל מול קהל כ"כ גדול ושכ"כ מחפש לאהוב ולהכיר דברים חדשים. זו חוויה מיוחדת מאוד.

קהל שבא לפרגן


אל תפספסו
מה המסקנות החיוביות מהמוזיקה בפסטיבל? שבכל זאת יש אמנים שמאוד מומלץ לא לפספס.
לצערי, הגעתי בחמישי בערב ופספסתי חלק גדול מההופעות שרציתי לראות באותו היום. מניסיון, "שני / אחרון / אוקטובר" (אני מנסה להבין איך להקה מצוינת כ”כ קיבלה ספוט גרוע כ”כ),היא היי-לייט אמיתי,פונץ' נתנו הופעה מצויינת , האודיו מונטאז' אול סטארז סיפקו חוויה מזיזה ישבנים לחלוטין (ואחריהם המופתיות של דיגיטיל_מי ורייסקינדר). גולת הכותרת של יום חמישי הייתה ללא ספק Drunk Machine עם אביב מארק. מתוך ההופעות הטובות שהספקתי לראות באותו יום, אין ספק שזו הייתה ההופעה הטובה ביותר. רוק אמיתי, בועט, שואב השראה ממעמקי הניינטיז בלי להישמע כמו חיקוי של כלום. להקה צעירה ומצוינת והשילוב עם אביב מארק נראה טבעי. זה אמור להיות סטנדרט להופעת רוק בפסטיבל. סט ליסט יחסית קצר, פוגע בך כמו רכבת, שיר אחרי שיר כמו רובה על אוטומט.

יום שישי, היה אמנם חלש ברובו, אבל הייתה את ההופעה המצויינת והמרגשת של אבי עדאקי, קולקטיב (עם קותימן ואלרן דקל), יהוא ירון שעוד לא הייתי בשתי הופעות שלו שנשמעו אותו דבר והוא מדהים אותי כל פעם מחדש. בבמה הקטנה היו את לורינה בי, שלחלוטין מבינים את החשיבות של עיצוב במה (ע"ע הסטנד סמפלר והמיקרופון של עדי אולמנסקי המוכשרת ויפיפיה לא פחות), “ג'ק אין דה בוקס" שאמנם בלטו בצעירותם המקצועית אבל המוזיקה שלהם לחלוטין מנצחת את זה.


בשורה התחתונה
האינדינגב, כמו שאמרתי קודם, הוא בעיניי הפסטיבל החשוב ביותר והטוב ביותר שיש בארץ. הוא אמנם מרוכז סביב ההופעות, אך הוא מצליח להתעלות אל מעבר להן. האווירה בו מדהימה, הוא מאורגן בצורה מעולה, הוא לחלוטין מצליח לנתק אותך לכמה ימים מהאורבניות והפוליטיקה הישראלית.כרגע, האינדינגב הוא הדבר הקרוב ביותר שיש לנו לפסטיבל אמיתי בגרסת החו"ל שלו, אבל אם בניית הליין – אפ או מסגרת הזמן בו הוא מתנהל (שלושה ימים לעומת שניים) לא ישתנו שנה הבאה ייתכן והפסטיבל יימצא את עצמו בבעיה.  
Read more »
2 com

05Mixtape - חצי שלי, חצי של שלי


לשמחתי ולצערי החודש האחרון (שהוגדר כ"תקופת מנוחה") התגלה כאחד העמוסים שהיו לי כבר הרבה זמן.

כמה ערבי תקלוטים, כמה פגישות ארוכות מדי , הרבה עבודה על הבלוג החדש שעולה בראשון הקרוב (יחד עם אתר חדש) ושעות  על גבי שעות של התלבטויות בקשר לכל אחד מהנושאים שכתבתי עליהם בתחילת המשפט.

כל אלו לצערי מנעו ממני להצליח לשמוע מוזיקה כמו שאני רגיל ואוהב לאורך החודש,ככה שמצאתי את עצמי מתקרב לחמישי באוקטובר בלי מספיק שירים שהייתי מכניס לתוך מיקסטייפ. למזלי, בשביל זה יש חברים עם טעם מוזיקלי מצוין כל כך שמוכנים לעזור.

את המיקסטייפ של חודש אוקטובר ערכתי עם שלי אלעזר הנפלאה (חפשו אותה בטוויטר - @
shotgunshells).   חמישה שירים שלי, חמישה של שלי.

מקווה שתהנו מהמיקסטייפ החדש, להורדה:


     summer_blues_ends
01 Clinic - I'm aware 
02 Neil Young - Hitchhiker
03 Bruce Springsteen - Something in the Night
04 Dungen - Vara Snabb            
05 Miles Davis - Miles runs the voodoo down (single_edit)
  
     parts of a shell (compiled by shelly elazar)
06 azure ray - if you fall
07 How to Dress Well - You Won't Need Me Where I'm Goin'
08 Interpol - Try It On
09 The Walkman - Angela_Surf_City
Weezer_-_Memories10



להורדה  - לחצו פה

חשוב לי להזכיר ולהבהיר - אם אהבתם את האמנים במיקסטייפ, אל תסתפקו בהורדות האלו. תקנו את האלבומים באייטיונז, אמאזון או מה שיתאים לכם. 
Read more »
13 com

כרוניקה של הופעות וקהל בת"א | חמש הופעות בת"א בחודשיים. דיסק מלא פעם בשלוש שנים. ו"אירוע מיוחד" פעם בחודש


הכתיבה של הפוסט הזה התחילה בבוקר יום שלישי נהדר. מסתכל על הים של חיפה דרך החלון בקומה גבוהה מאוד של מלון יפה מאוד. הרעיון לפוסט הזה התחיל עוד לפני, כשקראתי את הפוסטים המצויינים של שי ליברובקסקי ויונתן קוטנר. הרעיון התבשל לו יחדיו עם פרוייקט חדש שאני עובד עליו בימינו ולבסוף מצא את עצמו נכתב סופית בחדר העבודה שלי. "איפה שהקסם קורה" (כולם פה ראו mtv cribs והבינו את רפרנס הראפרים הזול?)


כאן זה התחיל

בחודשים האחרונים אני עובד בעיקר בייעוץ לאמנים שונים ועובד במרץ על בלוג חדש שכל המטרה שלו היא לתת עצות שימושיות לאמנים שמקדמים את עצמם. לכן הפוסטים הללו הדליקו אצלי כמה נורות והרגשתי צורך לכתוב את הדברים האלו בפוסט כבר עכשיו.
כל מה שקשור בסימביוזה שבין אמן – קהל – כסף – מפיקים תמיד יהיה מסובך ומורכב. לרוב ההבנה שלו מגיעה גם רק בדיעבד ובצורה כמעט סוציולוגית. בעצם כל ההיסטוריה של הרוק הוא מעין של תיעוד סוציולוגי. בכל מקרה הפוסטים של יונתן ושי גרמו לי לחשוב ולבסוף לפלוט את המחשבות הבאות על קהל, כסף, הופעות.

תודה שהגעתם, אתם קהל נפלא!

הייצוג המושלם ביותר לתפיסה של "מה תפקיד הקהל" הוא הטרמינולוגיה שבה משתמשים מפיקים / אנשי בוקינג לעומת להקות. מפיקים תמיד ישאלו "כמה אנשים הלהקה מביאה להופעות?” ולהקות יתייחסו לזה בתור "כמה אנשים באו". ההבדל הוא בהתייחסות לתפקיד הלהקה במופע. מפיק מבין שהלהקה עצמה היא זו שאמורה להביא אנשים. כלומר, המוזיקה, ההופעה, הפרסום וכו'. להקות המון פעמים חושבות שקהל אמור "לבוא". קהל לא "בא" קהל "מביאים". איך מביאים קהל? זו שאלה פשטנית ולכן גם אני כרגע אסכם את זה בתשובה פשטנית – קהל מביאים בעזרת : מוזיקה טובה, הופעה ייחודית, שיווק נכון של ההופעה, יצירת סקרנות לגבי תוכן ההופעה. כדי לנסח את זה כטיפ שיכול לעזור באמת ללהקות אני אשאל: איזה ערך המופע שלך נותן לקהל שמגיע להופעות שלך.

לפני עשור ומעלה (נגיד עד שנת 2000 ) מערכת היחסים בין האמן לקהל הייתה די ברורה.
ההצלחה של האמן נקבעה ע"פ התוכן שהאמן מספק למעריצים שלו. ברטוריקה, הכוח והאחריות היו אצל האמן.
אמן היה מוציא אלבום או יוצא לסיבוב הופעות והקהל היה קונה את האלבום / מגיע להופעה כדי לחוות ולהיות חלק ממוזיקה שהוא אוהב ומתחבר אליה מאזן הכוח היה כביכול שהאמן מספק תוכן לקהל. אם הקהל היה מעוניין הוא היה מגיב , אם לא אז לא.

בתחילת ה – 2000 ועד עכשיו, ככל שההורדות הפיראטיות הלכו ונהיו יותר ויותר שכיחות נוצרה רטוריקה חדשה שבעצם נועדה "לשכנע" את הקהל לא לצרוב, אלא לקנות. הקופירייטינג הנבחר הוא "תתמכו באמן שאתם אוהבים ע"י זה שתקנו את האלבומים / תבואו להופעות שלו".
המשפט הזה מעבר להיותו בעייתי, גם הגדיר מחדש את הקשר בין האמן למעריצים שלו.

אם פעם היחס היה – האמן מייצר מוזיקה והקהל המעוניין צורך אותה להנאתו ואהבתו. עכשיו נתנו תפקיד מכריע יותר לקהל( השימוש במילה "תמיכה" משנה את המעמד עצמו). אמרנו להם בעצם – אתם תומכים באמן והאמן צריך את התמיכה שלכם. באיזשהו מובן האמן הפך להיות נזקק והקהל הפך להיות מעין פטרון.
המושג החדש הביא בסופו של דבר לעיוות של הקונספט המקורי. אם קודם המסר היה שהאמן יעשה מוזיקה טובה, יופיע טוב והקהל יגיע (כלומר, האחריות היא על האמן) עכשיו הקהל אמור לתמוך באמנים, לקנות את האלבומים ולהגיע להופעות (האחריות היא על הקהל).
חשוב לזכור, האחריות היא אף פעם לא של הקהל. האחריות של הלהקה לעשות משהו מספיק משמעותי כדי לגרום לקהל לבוא, להתעניין, לקנות, לדבר עליה ברשת ולהמליץ עליה לחברים.





בירה נשר עולה הרבה פחות מגולדסטאר. אבל אני מבטיח לכם שלא תתפסו אותי שותה בירה נשר בחיים.

שי ליברובסקי בפוסט שלו "שמונה בעשר" מדבר על פסטיבל אינדי-נגב, על מיני פסטיבלים שנהפכו לסטנדרט בת"א ובכללי על תרבות ה – שמונה להקות בעשר שקל לערב. הוא מדבר על הבעייתיות שיש לאמן שמעלה מופע סולו (רק שלו ולא חמש להקות) מול "עסקאות חבילה" כאלו. שהצרכן הממוצע עושה את החישוב המהיר ומבין מה כדאי לו. אני מצד אחד נוטה להסכים עם חלק מהדברים של שי, אבל אנחנו נתקלים פה שוב באותה הבעיה "הקהל עושה חישוב מה כדאי לו כלכלית ולפי זה הוא בוחר לאן ללכת". אני חושב שאפשר לשאול שאלה אחרת. הרי מיני פסטיבל של חמישה אמנים הוא בסופו של דבר אוסף של סטים של 20 דקות, שלפני שאתה מצליח להתחבר ללהקה שמנגנת על הבמה הם כבר יורדים כדי לתת להרכב שאחריהם לנגן, לעומת זאת, מופע של להקה אחת בלבד אמור להיות מסע מוזיקלי וחווייתי שאמור להחזיק אותי (או כל איש אחר בקהל) ולהוות אסקפיזם של שעה ורבע רציפה ולא באינטרבלים. יכול להיות שהקהל פשוט לא מקבל את הערך החווייתי שהוא מצפה לקבל מאותה הופעת יחיד אז הוא עושה שיקול כלכלי במקום?

כל נותן שירות / מוכר מוצר יידע להגיד לכם שאם מה שאתם מוכרים נותן ללקוח ערך אמיתי הוא יוציא כסף (במקרה הזה המוצר הוא ההופעה והלקוח הוא הקהל). לא משנה כמה כסף ולא משנה כמה לא- רציונאלית ההוצאה (מישהו פה פעם קנה דירה ובאמת יש לו כסף לקנות דירה בלי משכנתא לשלושים שנה?). בדוגמא קיצונית – אם היה פסטיבל של עשר להקות בעשרים שקל באוזןבר ומולם הייתה הופעה של טרנט רזנור וחבריו ב – 300 שקל, כנראה שהייתם מוצאים יותר אנשים אצל רזנור מאשר באוזןבר. בגרסא קצת יותר שגרתית בישראל והגיונית יותר, גם אם ההופעה שמול הפסטיבל הקטן באוזן הייתה אסף אבידן בבארבי, כנראה שהיה צפוף אצל אסף לא פחות מכל הופעה אחרת שלו.

אם הקהל הפוטנציאלי שלך מעדיף ללכת להופעה אחרת מאשר לשלך האחריות היא עליך להבין למה בעצם הוא עשה את זה. אני אישית (מלבד מקרים קיצוניים) לא מאמין בנושא של שיקול כלכלי. אלא אם כן ההופעה שלך עולה 200 שקל וההופעה שמולך עולה 20.



היו שורדים מול פסטיבל באוזןבר


חמש הופעות בת"א בחודשיים. דיסק מלא פעם בשלוש שנים. ו"אירוע מיוחד" פעם בחודש.

להגדיר מהו ערך חיוני בעיניי קהל זה לא דבר פשוט. אבל יש כמה דברים שלא עוזרים וכשמדינת ישראל היא קטנה כ"כ ומדינת ת"א אפילו קטנה עוד יותר זה נהייה מסובך יותר.

זה לא משנה כמה מקומות יש להופיע בהם בת"א, הנתון הדמוגרפי נשאר אותו הדבר. רוב הלהקות ימצאו את עצמן מגיעות בערך פעם – פעמיים בחודש להופעה בת"א (להקות שלא עובדות נכון, ימצאו את עצמן מופיעות רק בת"א) בעיקר כי המנטרה היא "רוצה להצליח? תופיע כמה שיותר" (שזו גם טעות נפוצה).
אובר-זמינות של אמן היא טרן אוף לקהל בסופו של דבר. אובר הופעות של אותם החומרים הם גם טרן אוף לקהל. אני אישית לא מסוגל לחשוב על הרבה להקות שהייתי מוכן לראות מופיעות בכמות שלהקות מסוימות מופיעות בת"א. יש הרבה להקות שנחמד מאוד לראות והם עושים מוזיקה טובה. 99% מהמוזיקה בעולם היא לא טובה. מתוך האחוז הנשאר ברובו הם להקות שהם טובות, אבל לא מצוינות. כן, זה סטנדרט נוקשה אבל הוא מתקיים בפועל.
עכשיו בואו נוסיף לזה שלהקה שהיא "סבבה" / “טובה" מופיעה פעמיים בחודש בת"א. הסטליסט לרוב יהיה אותו דבר (אם לא תמיד), הקהל גם ברובו תמיד יהיה אותו קהל (חברים, אנשי תעשייה ) ולרוב יש גם בערך חומר מוזיקלי שמספיק בקושי לאלבום או שני אי פי. אני מנסה לחשוב על להקות שאני אוהב באמת (בארץ ובחו"ל) שהייתי מגיע ליותר משתי הופעות שלהן בחצי שנה בתנאים האלו. מהופעה להופעה האימפקט של הלהקה נחלש. להקות צעירות יותר ישמעו יותר תירוצים מחברים שלהם ללמה הם לא מגיעים, להקות שכבר עברו את השלב הזה יראו את אותו הקהל חוזר שוב ושוב וממעט אם בכלל להתרחב.



הפתרון שהרבה להקות מצאו הוא אירוחים והשקות. תסלחו לי על הכנות הכואבת לרגע, מי שמופיע במשך שנה וחצי, עם אותה עשרה שירים, מול אותם עשרים וחמישה אנשים – במה מיוחדת ההשקה שלכם? זה חשוב לעשות הופעת השקה לסינגל / קליפ / אלבום אבל האם ההופעה עצמה מושפעת מהסינגל או מהאלבום? אם הייתי בהופעה קודמת שלכם, אני ארגיש הבדל כלשהו? אני אחווה משהו אחר מעבר למשפט "זה הסינגל החדש שלנו שיצא לרדיו ואנחנו מאוד מתרגשים"?. אם לא, אז הקונספט להופעת השקה הוא מיותר.
כנ"ל לגבי אירוחים. אירוחים זה נושא עדין. אירוח נועד להפוך את ההופעה שלך למשהו מיוחד. לתת איזשהו אירוע חווייתי וחד פעמי לקהל שמגיע לאותה ההופעה (וכמובן לנסות לגרום לעוד כמה אנשים להגיע להופעה בזכות האמן המתארח). פה נכנסים שני "אבל" בעיניי. 1. אם האירוח לא מפרה את המוזיקה שלך בצורה מיוחדת אז הוא לחלוטין מיותר (אם אירחת גיטריסט רק כדי שינגן את הסולו שהגיטריסט הקבוע שלך מנגן לדוגמא) 2. ברגע שכל ההופעות שלך מבוססות אירוחים אתה בעצם אומר שאתה לבד לא מספיק מרתק ומעניין כדי להיות ההדליין של ההופעה שלך. אל תעבדו על הקהל שלכם. אם אתם לא עומדים לספק לו ערך אמיתי אל תעשו כאילו אתם כן ואז תתפלאו שהקהל שלכם לא גדל מהופעה להופעה. יותר מזה, אל תצפו מהקהל שיתרגש מכל אירוח / השקה שלכם אם הם לחלוטין חסרי ייחוד או חד פעמיות.
אם ההופעה הרגילה שלכם לא פועלת – תחשבו מה אתם יכולים לשפר בגרעין שלה. (לפעמים יצא שהגעתי למסקנה עם אמנים שייעצתי להם שצריך לחזור לשולחן השרטוטים לפני שהמופע עולה פעם נוספת).




מערכת היחסים בין האמן לקהל שלו היא תמיד מורכבת. אמן בתחילת דרכו עובד קשה כדי לצבור קהל, והעבודה הזו למעשה לא נגמרת אף פעם, אלא רק מתפתחת. הקהל תמיד יחפש ערך מסויים מאותו האמן וכשהוא לא ימצא אותו הוא בסופו של דבר יעזוב. ה"מלכודת" של האמנים הוא מצד אחד להמשיך להתפתח אומנותית ומסחרית (לנסות להופיע כמה שיותר, להגיע לכמה שיותר קהל) ומצד שני לשמר ולהגדיל את הקהל (כלומר, לרצות את הקהל). אנשים שאוהבים מוזיקה תמיד יחפשו את הערך שהמוזיקה נותנת להם, אם זה ריגוש, פריקת תסכולים או אפילו בידור ואסקפיזם לשמו. חשוב להיות מודע ולשמור על הקו הדק הזה בין "לעניין את הקהל" לבין "לעניין את עצמך וחבריך". קהל ממוצע שיוצא להנות מהופעה לא עושה את חישובי הכרטיסים לעומת כמות הופעות באותו הערב (בטווח המחירים המדובר). הוא לא עושה חישובים לפי "כמה האירוע הזה חשוב לאמן". תכנון הערב שלו מיועד אך ורק עבורו. הוא ילך לאן שהוא בטוח שהוא יהנה יותר ויהיה לו יותר כיף / מספק רגשית/ חווייתי. כמובן שהמצב הוא לא דיכוטומי כמו שאני מציג אותו פה, אבל לדעתי, גם לא כל כך שונה ממנו. אל תחשבו כמה קהל יש בכל הופעה שלכם, או כמה הופעות עשיתם השנה. תחשבו מה היה האימפקט של כל אחד מהם ומה המשמעות שלו עבור הקהל.


כאן זה נגמרֿ

Read more »
4 com

05Mixtape - החום היה כבד מדי. הפתרון היה מזגן ואוזניות.


050910 - Heat and Ashes הוא האוסף השני בסדרת המיקסטייפים החדשה  - 05Mixtape.
כל המטרה של האוספים הללו היא לנסות ללקט את השירים שתפסו אותי בחודש האחרון (לא משנה אם הם חדשים או ישנים) ולחלוק אותם עם מי שירצה לשמוע, להכיר מוזיקה חדשה או סתם בדיוק מחפש אוסף חדש לפקקים המתישים של איילון.

הרבה שעות האזנה, הנאה ואהבה מושקעות באוספים האלו ואני מקווה שהם לפחות מצליחים להנעים את זמנכם ולעורר סקרנות לגבי הלהקות שלוקחות בהן חלק. 

חשוב לי להדגיש כל פעם מחדש -  השירים באוספים הללו הם טעימה מאותם האמנים. אם אהבתם את המוזיקה של אותם האמנים תתמכו בהם. תקנו את האלבומים שלהם / תורידו בתשלום, לכו להופעות שלהם אם יוצא לכם (מי מהם שמגיע לארץ או אולי דווקא תתפסו אותם בטיול באירופה או ארה"ב).

וכמובן שאם אהבתם - תחלקו. כמו שאמר אדם טוב
Sharing is Caring.




רשימת שירים:

050910
 Heat And Ashes

01 Dreamend - Where You Belong 
02 koop - come to me
03 junip - In Every Direction
04 Sunset Rubdown - Apollo and the Buffalo and Anna, Anna  Anna Oh!
05 Suckers - Before your birthday ends
06 Dax Riggs - Gravedirt On My Blue Suede Shoes
07 The Like  - Walk Of Shame
08 Microphones - between your ear and the other ear
09 Mount Eerie -  You Turn Me On
10 Blonde Redhead - Not Getting There
11 Cardiacs - Eden On The Air
12 Roky Erickson & The 13th Floor Elevators - RolleCoaster
13 eela craig -  way down

להורדת האוסף:


לאוסף קודם
Read more »
8 com

ג'ון לנון היה מתגאה. מצד שני, גם סטאלין. (או: איך מדינת ישראל איבדה את הפאסון פעם נוספת)


הממשלה במדינת ישראל זה כמו קבוצת חברים שאוהבת להשקיע. כל פעם שאתה חושב שהם לא יכולים להפתיע אותך יותר, הם מוצאים את הדרך.

כבר כמה ימים שאני עוקב אחרי הסערה המטופשת הזו של החרמת האולם החדש באריאל וכל יום הוא כמו מסיבת הפתעה סוריאליסטית ומגוחכת שרק מעמיקה את התפיסה שמדינת ישראל מונהגת ע"י אנשים מנותקים, פופוליסטיים, לא עקביים וחסרי בטחון עצמי בהנהגה של עצמם. איזה עוד סיבה יש לכאלו תגובות רדודות ומלאות חרדה אם לא חוסר בטחון בסיסי שמכוסה בהתלהמות מגוחכת?

מחזאים עם ביצים.

הקשר היחידי שלי לאריאל הוא תחנת הרדיו "קול אחר" שלהם. חוץ מלהגיע אליהם פעם אחת לראיון ופעם שנייה להתראיין לתוכנית דוקומנטרית על הרוק העצמאי בארץ לא עשיתי שם הרבה. אבל האמתי, שזה גם לא רלוונטי.
אותי שימח אותי לראות קבוצה נכבדת של שחקנים ומחזאים שהעזו להביע מחאה, אפילו תוך כדי סיכון המאזן הכלכלי שלהם ובזכות הקמפיין התקשורתי המביך והמסיט של הממשלה - גם את הפופולאריות שלהם.
להיות שמאלני בישראל של 2010 זה לא סקסי (ברגע שיוצאים מגבולות האינטרנט זאת אומרת). להגיד שאתה לא רואה באריאל כיישוב ישראלי לגיטימי זו לא החלטה שתביא לך את מכתבי התמיכה ובטח שלא הכרה ממסדית חיובית או נחת. בכל זאת, הנה יש קבוצה לא מבוטלת של אנשי תרבות שעומדים מאחורי הטענה שלהם בבטחון. למה זה מרגש? כי לעומתם, עוד לא שמעתי על מוזיקאי ישראלי שהעז להביע דעה נחרצת כ"כ בנושא פוליטי בישראל.

בניגוד לארה"ב בה ברוס ספרינגסטין השתמש בתמיכה המובהקת שלו בברק אובמה כדי לקדם את אלבומו החדש, או אמנים כמו קונור אוברסט, טרנט רזנור, my morning jacket ואמנים רבים נוספים אשר החרימו את אריזונה בגלל מדיניות הגירה גזענית, פה בארץ האמנים חיים בפחד מלגעת בנושאים מעט שנויים במחלוקת – העיקר לא לפספס אף מכירת כרטיס בהופעה הקרובה ב"זאפה".


החרים והפך לגיבור. קונור אוברסט

דוגמא חיובית אחת שלצערי אני חייב לציין היא אריאל זילבר. אמנם אני רחוק מלתמוך בדעות הפוליטיות שלו ולעיתים אף מזועזע מהן, אבל לפחות הוא עמד על שלו.

אלביס קוסטלו תכיר את לימור לבנת.

כשהגרסא הטורקית של בופה חופשי במג'יק 1 (או בשמה הפופולארי יותר ה"מרמרה”) הגיעה אלינו מחופי טורקיה האימפקט היה מיידי. אלביס קוסטלו ביטל, הקלקסונז והדי וי די של הגורילאז ביטלו, אפילו הפיקסיז שבימינו מוכנים לעשות פרסומת ל- "מיץ פז" בעבור חופן דולרים לקחו צעד אחורה וביטלו. באותו הזמן הסלוגן היה "טיפשים האמנים מחו"ל שלא מבינים שלא מערבבים בין פוליטיקה לאמנות. אמנות צריכה להתקיים בפני עצמה והם צריכים לבוא להופיע פה בשביל הקהל שאוהב אותם.
כמו שאומר המשחק "סבבה והכל, אבל...” האם הממשלה מבינה שהאמירה הזו היא דלת מסתובבת? אם האמנות צריכה להתעלם מפוליטיקה ולהופיע עבור הערך התרבותי שלה אז הפוליטיקה צריכה להתעלם ולתת לאמנות להביע את עצמה.

כל פוליטיקאי מצוי מוזמן להביע את דעתו בנוגע לאותם אמנים שבוחרים להחרים את האולם באריאל כל עוד הוא מביע אותה כדעה אישית על המצב, אבל לא ככה עובדת ישראל.
מה קיבלנו מאז תחילת החרם? פוליטיקאים הציעו לפטר את כל החותמים על העצומה, התחילו לפשפש כבר בעבר הצבאי של כל אחד מהחותמים (הרי זה ברור שכדי להיות אזרח ישראלי לגיטימי אתה חייב לעשות צבא - להיות אזרח שומר חוק, איש עבודה הגון, לתרום לקהילה, לשלם מסים, ביטוח לאומי וכו', כל אלו לא משנים כלום. עדיף שתעלים מסים אבל תעשה צבא. עדיף קרבי), לטעון שהאמנים מפלגים את העם, להפסיק לממן אותם, לקרוא להם בוגדים ומה לא? נשאר רק לבטל להם את הזכות לחנות בחניון הבימה החדש.
אגב – מסתבר שעדיף להיות נשיא לשעבר שמואשם באונס מאשר להיות שחקן שמביע את דעתו. הרי משה קצב עדיין נהנה מהרבה מאוד הטבות כלכליות מכספי המסים שלנו (לפי החשדות ההערה אחרונה לא מתייחסת לקובי ומשה פרץ), לעומת זאת, את רמי הויברגר צריך להחרים. הלוואי שכל הפוליטיקאים היו נהים מעורבים כ"כ בעולם התרבות כשהיה צריך לחלק תקציבים למשרדים בממשלה ולהכריע מה יותר חשוב – ספרות או תנ"ך.



המחרים ממחרים פטור. רמי הויברגר.

קמפיין ההסתה הפוליטי שמתרחש בימינו כנגד אותם במאים, שחקנים, מחזאים ועוד הוא חשוך מאוד. זהו קמפיין הקורא לסתימת פיות ודה- לגיטימציה של אנשי רוח אשר מביעים את דעתם בצורה השמורה להם. אין פה הפגנות והפרעות סדר (למרות שאם אתה חרדי זה לגיטימי מסתבר) ואין פה הסטה כנגד המדינה. יש פה כמה אנשי תרבות שנוקטים עמדה ביחס לעבודה שלהם ומה שהיא מייצגת עבורם. אל מולם, עומדת מדינה שמסבירה להם בבוטות שבישראל 2010 אין מקום להביע דעה מחוץ לקונצנזוס. תיישר קו או תזוז הצידה.




Read more »