כרוניקה של הופעות וקהל בת"א | חמש הופעות בת"א בחודשיים. דיסק מלא פעם בשלוש שנים. ו"אירוע מיוחד" פעם בחודש

כרוניקה של הופעות וקהל בת"א | חמש הופעות בת"א בחודשיים. דיסק מלא פעם בשלוש שנים. ו"אירוע מיוחד" פעם בחודש

הכתיבה של הפוסט הזה התחילה בבוקר יום שלישי נהדר. מסתכל על הים של חיפה דרך החלון בקומה גבוהה מאוד של מלון יפה מאוד. הרעיון לפוסט הזה התחיל עוד לפני, כשקראתי את הפוסטים המצויינים של שי ליברובקסקי ויונתן קוטנר. הרעיון התבשל לו יחדיו עם פרוייקט חדש שאני עובד עליו בימינו ולבסוף מצא את עצמו נכתב סופית בחדר העבודה שלי. "איפה שהקסם קורה" (כולם פה ראו mtv cribs והבינו את רפרנס הראפרים הזול?)

כאן זה התחיל

בחודשים האחרונים אני עובד בעיקר בייעוץ לאמנים שונים ועובד במרץ על בלוג חדש שכל המטרה שלו היא לתת עצות שימושיות לאמנים שמקדמים את עצמם. לכן הפוסטים הללו הדליקו אצלי כמה נורות והרגשתי צורך לכתוב את הדברים האלו בפוסט כבר עכשיו.

כל מה שקשור בסימביוזה שבין אמן – קהל – כסף – מפיקים תמיד יהיה מסובך ומורכב. לרוב ההבנה שלו מגיעה גם רק בדיעבד ובצורה כמעט סוציולוגית. בעצם כל ההיסטוריה של הרוק הוא מעין של תיעוד סוציולוגי. בכל מקרה הפוסטים של יונתן ושי גרמו לי לחשוב ולבסוף לפלוט את המחשבות הבאות על קהל, כסף, הופעות.

תודה שהגעתם, אתם קהל נפלא!

הייצוג המושלם ביותר לתפיסה של "מה תפקיד הקהל" הוא הטרמינולוגיה שבה משתמשים מפיקים / אנשי בוקינג לעומת להקות. מפיקים תמיד ישאלו "כמה אנשים הלהקה מביאה להופעות?” ולהקות יתייחסו לזה בתור "כמה אנשים באו". ההבדל הוא בהתייחסות לתפקיד הלהקה במופע. מפיק מבין שהלהקה עצמה היא זו שאמורה להביא אנשים. כלומר, המוזיקה, ההופעה, הפרסום וכו'. להקות המון פעמים חושבות שקהל אמור "לבוא". קהל לא "בא" קהל "מביאים". איך מביאים קהל? זו שאלה פשטנית ולכן גם אני כרגע אסכם את זה בתשובה פשטנית – קהל מביאים בעזרת : מוזיקה טובה, הופעה ייחודית, שיווק נכון של ההופעה, יצירת סקרנות לגבי תוכן ההופעה. כדי לנסח את זה כטיפ שיכול לעזור באמת ללהקות אני אשאל: איזה ערך המופע שלך נותן לקהל שמגיע להופעות שלך.

לפני עשור ומעלה (נגיד עד שנת 2000 ) מערכת היחסים בין האמן לקהל הייתה די ברורה.

ההצלחה של האמן נקבעה ע"פ התוכן שהאמן מספק למעריצים שלו. ברטוריקה, הכוח והאחריות היו אצל האמן.

אמן היה מוציא אלבום או יוצא לסיבוב הופעות והקהל היה קונה את האלבום / מגיע להופעה כדי לחוות ולהיות חלק ממוזיקה שהוא אוהב ומתחבר אליה מאזן הכוח היה כביכול שהאמן מספק תוכן לקהל. אם הקהל היה מעוניין הוא היה מגיב , אם לא אז לא.

בתחילת ה – 2000 ועד עכשיו, ככל שההורדות הפיראטיות הלכו ונהיו יותר ויותר שכיחות נוצרה רטוריקה חדשה שבעצם נועדה "לשכנע" את הקהל לא לצרוב, אלא לקנות. הקופירייטינג הנבחר הוא "תתמכו באמן שאתם אוהבים ע"י זה שתקנו את האלבומים / תבואו להופעות שלו".

המשפט הזה מעבר להיותו בעייתי, גם הגדיר מחדש את הקשר בין האמן למעריצים שלו.

אם פעם היחס היה – האמן מייצר מוזיקה והקהל המעוניין צורך אותה להנאתו ואהבתו. עכשיו נתנו תפקיד מכריע יותר לקהל( השימוש במילה "תמיכה" משנה את המעמד עצמו). אמרנו להם בעצם – אתם תומכים באמן והאמן צריך את התמיכה שלכם. באיזשהו מובן האמן הפך להיות נזקק והקהל הפך להיות מעין פטרון.

המושג החדש הביא בסופו של דבר לעיוות של הקונספט המקורי. אם קודם המסר היה שהאמן יעשה מוזיקה טובה, יופיע טוב והקהל יגיע (כלומר, האחריות היא על האמן) עכשיו הקהל אמור לתמוך באמנים, לקנות את האלבומים ולהגיע להופעות (האחריות היא על הקהל).

חשוב לזכור, האחריות היא אף פעם לא של הקהל. האחריות של הלהקה לעשות משהו מספיק משמעותי כדי לגרום לקהל לבוא, להתעניין, לקנות, לדבר עליה ברשת ולהמליץ עליה לחברים.

בירה נשר עולה הרבה פחות מגולדסטאר. אבל אני מבטיח לכם שלא תתפסו אותי שותה בירה נשר בחיים.

שי ליברובסקי בפוסט שלו "שמונה בעשר" מדבר על פסטיבל אינדי-נגב, על מיני פסטיבלים שנהפכו לסטנדרט בת"א ובכללי על תרבות ה – שמונה להקות בעשר שקל לערב. הוא מדבר על הבעייתיות שיש לאמן שמעלה מופע סולו (רק שלו ולא חמש להקות) מול "עסקאות חבילה" כאלו. שהצרכן הממוצע עושה את החישוב המהיר ומבין מה כדאי לו. אני מצד אחד נוטה להסכים עם חלק מהדברים של שי, אבל אנחנו נתקלים פה שוב באותה הבעיה "הקהל עושה חישוב מה כדאי לו כלכלית ולפי זה הוא בוחר לאן ללכת". אני חושב שאפשר לשאול שאלה אחרת. הרי מיני פסטיבל של חמישה אמנים הוא בסופו של דבר אוסף של סטים של 20 דקות, שלפני שאתה מצליח להתחבר ללהקה שמנגנת על הבמה הם כבר יורדים כדי לתת להרכב שאחריהם לנגן, לעומת זאת, מופע של להקה אחת בלבד אמור להיות מסע מוזיקלי וחווייתי שאמור להחזיק אותי (או כל איש אחר בקהל) ולהוות אסקפיזם של שעה ורבע רציפה ולא באינטרבלים. יכול להיות שהקהל פשוט לא מקבל את הערך החווייתי שהוא מצפה לקבל מאותה הופעת יחיד אז הוא עושה שיקול כלכלי במקום?

כל נותן שירות / מוכר מוצר יידע להגיד לכם שאם מה שאתם מוכרים נותן ללקוח ערך אמיתי הוא יוציא כסף (במקרה הזה המוצר הוא ההופעה והלקוח הוא הקהל). לא משנה כמה כסף ולא משנה כמה לא- רציונאלית ההוצאה (מישהו פה פעם קנה דירה ובאמת יש לו כסף לקנות דירה בלי משכנתא לשלושים שנה?). בדוגמא קיצונית – אם היה פסטיבל של עשר להקות בעשרים שקל באוזןבר ומולם הייתה הופעה של טרנט רזנור וחבריו ב – 300 שקל, כנראה שהייתם מוצאים יותר אנשים אצל רזנור מאשר באוזןבר. בגרסא קצת יותר שגרתית בישראל והגיונית יותר, גם אם ההופעה שמול הפסטיבל הקטן באוזן הייתה אסף אבידן בבארבי, כנראה שהיה צפוף אצל אסף לא פחות מכל הופעה אחרת שלו.

אם הקהל הפוטנציאלי שלך מעדיף ללכת להופעה אחרת מאשר לשלך האחריות היא עליך להבין למה בעצם הוא עשה את זה. אני אישית (מלבד מקרים קיצוניים) לא מאמין בנושא של שיקול כלכלי. אלא אם כן ההופעה שלך עולה 200 שקל וההופעה שמולך עולה 20.

היו שורדים מול פסטיבל באוזןבר

חמש הופעות בת"א בחודשיים. דיסק מלא פעם בשלוש שנים. ו"אירוע מיוחד" פעם בחודש.

להגדיר מהו ערך חיוני בעיניי קהל זה לא דבר פשוט. אבל יש כמה דברים שלא עוזרים וכשמדינת ישראל היא קטנה כ"כ ומדינת ת"א אפילו קטנה עוד יותר זה נהייה מסובך יותר.

זה לא משנה כמה מקומות יש להופיע בהם בת"א, הנתון הדמוגרפי נשאר אותו הדבר. רוב הלהקות ימצאו את עצמן מגיעות בערך פעם – פעמיים בחודש להופעה בת"א (להקות שלא עובדות נכון, ימצאו את עצמן מופיעות רק בת"א) בעיקר כי המנטרה היא "רוצה להצליח? תופיע כמה שיותר" (שזו גם טעות נפוצה).
אובר-זמינות של אמן היא טרן אוף לקהל בסופו של דבר. אובר הופעות של אותם החומרים הם גם טרן אוף לקהל. אני אישית לא מסוגל לחשוב על הרבה להקות שהייתי מוכן לראות מופיעות בכמות שלהקות מסוימות מופיעות בת"א. יש הרבה להקות שנחמד מאוד לראות והם עושים מוזיקה טובה. 99% מהמוזיקה בעולם היא לא טובה. מתוך האחוז הנשאר ברובו הם להקות שהם טובות, אבל לא מצוינות. כן, זה סטנדרט נוקשה אבל הוא מתקיים בפועל.

עכשיו בואו נוסיף לזה שלהקה שהיא "סבבה" / “טובה" מופיעה פעמיים בחודש בת"א. הסטליסט לרוב יהיה אותו דבר (אם לא תמיד), הקהל גם ברובו תמיד יהיה אותו קהל (חברים, אנשי תעשייה ) ולרוב יש גם בערך חומר מוזיקלי שמספיק בקושי לאלבום או שני אי פי. אני מנסה לחשוב על להקות שאני אוהב באמת (בארץ ובחו"ל) שהייתי מגיע ליותר משתי הופעות שלהן בחצי שנה בתנאים האלו. מהופעה להופעה האימפקט של הלהקה נחלש. להקות צעירות יותר ישמעו יותר תירוצים מחברים שלהם ללמה הם לא מגיעים, להקות שכבר עברו את השלב הזה יראו את אותו הקהל חוזר שוב ושוב וממעט אם בכלל להתרחב.

הפתרון שהרבה להקות מצאו הוא אירוחים והשקות. תסלחו לי על הכנות הכואבת לרגע, מי שמופיע במשך שנה וחצי, עם אותה עשרה שירים, מול אותם עשרים וחמישה אנשים – במה מיוחדת ההשקה שלכם? זה חשוב לעשות הופעת השקה לסינגל / קליפ / אלבום אבל האם ההופעה עצמה מושפעת מהסינגל או מהאלבום? אם הייתי בהופעה קודמת שלכם, אני ארגיש הבדל כלשהו? אני אחווה משהו אחר מעבר למשפט "זה הסינגל החדש שלנו שיצא לרדיו ואנחנו מאוד מתרגשים"?. אם לא, אז הקונספט להופעת השקה הוא מיותר.

כנ"ל לגבי אירוחים. אירוחים זה נושא עדין. אירוח נועד להפוך את ההופעה שלך למשהו מיוחד. לתת איזשהו אירוע חווייתי וחד פעמי לקהל שמגיע לאותה ההופעה (וכמובן לנסות לגרום לעוד כמה אנשים להגיע להופעה בזכות האמן המתארח). פה נכנסים שני "אבל" בעיניי. 1. אם האירוח לא מפרה את המוזיקה שלך בצורה מיוחדת אז הוא לחלוטין מיותר (אם אירחת גיטריסט רק כדי שינגן את הסולו שהגיטריסט הקבוע שלך מנגן לדוגמא) 2. ברגע שכל ההופעות שלך מבוססות אירוחים אתה בעצם אומר שאתה לבד לא מספיק מרתק ומעניין כדי להיות ההדליין של ההופעה שלך. אל תעבדו על הקהל שלכם. אם אתם לא עומדים לספק לו ערך אמיתי אל תעשו כאילו אתם כן ואז תתפלאו שהקהל שלכם לא גדל מהופעה להופעה. יותר מזה, אל תצפו מהקהל שיתרגש מכל אירוח / השקה שלכם אם הם לחלוטין חסרי ייחוד או חד פעמיות.

אם ההופעה הרגילה שלכם לא פועלת – תחשבו מה אתם יכולים לשפר בגרעין שלה. (לפעמים יצא שהגעתי למסקנה עם אמנים שייעצתי להם שצריך לחזור לשולחן השרטוטים לפני שהמופע עולה פעם נוספת).

מערכת היחסים בין האמן לקהל שלו היא תמיד מורכבת. אמן בתחילת דרכו עובד קשה כדי לצבור קהל, והעבודה הזו למעשה לא נגמרת אף פעם, אלא רק מתפתחת. הקהל תמיד יחפש ערך מסויים מאותו האמן וכשהוא לא ימצא אותו הוא בסופו של דבר יעזוב. ה"מלכודת" של האמנים הוא מצד אחד להמשיך להתפתח אומנותית ומסחרית (לנסות להופיע כמה שיותר, להגיע לכמה שיותר קהל) ומצד שני לשמר ולהגדיל את הקהל (כלומר, לרצות את הקהל). אנשים שאוהבים מוזיקה תמיד יחפשו את הערך שהמוזיקה נותנת להם, אם זה ריגוש, פריקת תסכולים או אפילו בידור ואסקפיזם לשמו. חשוב להיות מודע ולשמור על הקו הדק הזה בין "לעניין את הקהל" לבין "לעניין את עצמך וחבריך". קהל ממוצע שיוצא להנות מהופעה לא עושה את חישובי הכרטיסים לעומת כמות הופעות באותו הערב (בטווח המחירים המדובר). הוא לא עושה חישובים לפי "כמה האירוע הזה חשוב לאמן". תכנון הערב שלו מיועד אך ורק עבורו. הוא ילך לאן שהוא בטוח שהוא יהנה יותר ויהיה לו יותר כיף / מספק רגשית/ חווייתי. כמובן שהמצב הוא לא דיכוטומי כמו שאני מציג אותו פה, אבל לדעתי, גם לא כל כך שונה ממנו. אל תחשבו כמה קהל יש בכל הופעה שלכם, או כמה הופעות עשיתם השנה. תחשבו מה היה האימפקט של כל אחד מהם ומה המשמעות שלו עבור הקהל.

כאן זה נגמרֿ