We leave our tracks in the sound

האם אפל תציל את תעשיית המוזיקה?

2011-06-21T11:56:00.001+03:00

פוסט זה פורסם במקור באתר ניוזגיק .

במסגרת ה-WWDC11, הציגה אפל את ה – iOS 5 ואת הOSX Lion ושירות הענן החדש ה – iCloud. ה – iCloud הביא איתו את בשורת הסנכרון האוטומטי בין תמונות, מסמכים, אפליקציות ועוד, אבל החדשות האמיתיות לעולם המוזיקה היו המודל החדש ל – itunes והדרך בה נצרוך מוזיקה דרכה בעתיד.

השמועות על המעבר של אייטיונז לענן מלוות את חובבי המוזיקה וחובבי אפל כבר הרבה זמן והניחושים לגבי טיב השירות החדש היו רבים. איך בעצם הופכים את המוזיקה שלנו לנגישה מכל מקום ובכל זמן ואיך למעשה מתגברים על הפריצות הגדולה בנושאי זכויות יוצרים.

אמזון וגוגל – להעלות את כל המוזיקה לענן

בניסיון להקדים את המאוחר אמזון וגוגל כבר השיקו שירותי ענן משלהם, התומכים בהעלאת ספריות המוזיקה הפרטיות ונגנים מבוססי רשת שיאפשרו זמינות מלאה של המוזיקה.

הפתרון של שתי החברות הוא לבקש מהמשתמשים להעלות את המוזיקה שיש להם על המחשב (לא משנה מה המקור שלה / חוקי – לא חוקי) לחשבונות משתמש ייעודיים ב"ענן" שלהן. לחשבונות האלו אפשר לגשת מכל מחשב או מכשיר והנה המוזיקה שלכם איתכם בכל מקום.

הבעיות הבולטות פה הן :

1. מה עם זכויות יוצרים ותמלוגים? (אף אחת מהחברות לא דיברה עם חברות התקליטים, אמנים או חברות מו"ל על הנושא)
2. מעניין כמה זמן לוקח למשתמש ממוצע להעלות את כל ספריית המוזיקה שלו לשרת של אמזון או גוגל.

המודל של אפל לשירותי הענן הוא קצת שונה ואפשר לומר שאולי קצת יותר מקיף, ולפני שמדברים על איך תעשיית המוזיקה מרוויחה מזה, צריך להביא את אופי השירות ומה הוא נותן למשתמשים שלו.

בדרך לשירותי הענן עוצרים בחברות התקליטים הגדולות

אחד היתרונות הגדולים של אפל על גוגל הוא מספר החשבונות הפעילים שמשתמשים באייטיונז כדי לקנות ולצרוך מוזיקה. גוגל היא אמנם טובה ואמינה באימייל ובשירותי החיפוש שלה, אבל גוגל ומוזיקה זה קישור חדש. גוגל צריכה להתחיל להסביר למשתמשים שלה מה הקשר בינה לבין נגן מוזיקה שיושב בענן שלהם. יותר מזה, ההקשר בין גוגל למוזיקה כל כך זר, שאפילו אין להן קשר ממשי לספריית המוזיקה של המשתמשים. היא צריכה שכל משתמש יתחיל לעלות את המוזיקה שלו לשירות שלהם.

אמזון מוכרת מוזיקה כבר הרבה מאוד זמן. אבל אמזון היא לא אמצעי להאזנה למוזיקה. הקשר המוזיקלי בין המשתמש לאמזון נגמר בסוף הורדת הקובץ ומשם הוא עובר הלאה לנגן המועדף עליו.

אפל מחזיקה בשני הצדדים פה – יש לה גם חנות מקוונת לקניית מוזיקה (עם הרבה מאוד משתמשים) וגם נגן מוזיקה פופולארי מאוד (אשר מהווה את בסיס חווית המשתמש של כל המוצרים הניידים של החברה).

אפל, כחנות שמוכרת (ומקבלת אחוזים נכבדים) מוזיקה – יודעת שהכנסות זה הכנסות, זכויות יוצרים זה זכויות יוצרים ולא ממהרים לוותר על ה”זנב הארוך” שחנות האייטיונז נותנת להם. אפל גם יודעים שהחוזים הקיימים שלהם עם חברות התקליטים מקדמים אותם בצורה יוצאת דופן (ע”י תכנים בלעדיים, השקות מוקדמות, מבצעים רק לרוכשים דרך אייטיונז). שיתוף פעולה עם חברות התקליטים יכול להוליד צאצאים יפים ואטרקטיביים מאוד.

הדבר הראשון שאפל עשתה היה לחתום עם ארבע חברות התקליטים הגדולות – מה שנותן להם את האפשרות להשתמש במאסטרים של 18,000,000 שירים כבר בנקודת ההתחלה. השירים האלו זמינים כבר עכשיו במערכת הענן החדשה באיכות מקסימלית.

מה זה אומר עבור הצרכן? שלעומת גוגל, אין צורך להעלות את השירים שלך לענן ולבזבז שעות (אם לא ימים, אם לא שבועות) כדי לסנכרן את הספרייה הפרטית. המערכת עצמה מאתרת איזה שירים המשתמשים רכשו ופשוט “פותחת” להם את האופצייה לשמוע את השיר והם מנגנים אותו מתוך מערכת אחת גדולה וקבועה. הזמינות היא מיידית ובאיכות גבוהה יותר מהמוזיקה שרכשתם בעבר.

והפוטנציאל עוד גדול, תחשבו על שירים שמשוחררים אוטומטית מתנה לכל המשתמשים באייטיונז? המתנות וקידום האמנים יכול להיות הרבה יותר ישיר, והרבה יותר קורץ.

Show me the money

לפי המודל החדש אותו הציגה אפל ב – WWDC 11 יש למשתמשים שלה שתי אפשרויות:

1. סינכרון אוטומטי של השירים שנרכשו דרך ה – itunes. די מדבר בפני עצמו. כל שיר שנרכש בעבר / יירכש בעתיד דרך חנות האייטיונז יסונכרן אוטומטית לכל המכשירים שמחוברים לאותו חשבון משתמש (בעלי אותו Apple ID) בלי צורך לסנכרן בעזרת כבל כל פעם מחדש. המודל פה הוא די פשוט – אם שילמת על שיר, אין סיבה להגביל אותך או להקשות עליך להשתמש בו איפה שתרצה. באותה מידה, אם היינו קונים דיסק בעבר, אף אחד לא היה אומר לנו איפה להשמיע אותו ובכמה מערכות סטריאו שונות. המודל הכלכלי פה של איך חברות התקליטים / אמנים מרוויחים הוא די פשוט וברור. שלם עבור שיר / אלבום.

2. להרוויח גם מהמוזיקה הפיראטית. איך מרוויחים מהורדות חוקיות זה לא חוכמה. איך מרוויחים מהורדות לא חוקיות וצריבות? זאת השאלה שמתקילה את תעשיית המוזיקה הרבה מאוד זמן. אם כל המוזיקה שקנית דרך האייטיונז מסונכרנת אוטומטית לכל המכשירים, מה אני עושה עם המוזיקה שיש לי "בדרכים אחרות"? אפל נותנים שתי אופציות: 1. תמשיכי לסנכרן בעזרת כבל. 2. iTunes Match.

Itunes Match הוא למעשה שירות אשר אפל דורשת עבורו 25 דולר בשנה (שזה מעט מאוד כסף) שמאפשר לך להזין את השירים שיש לך על המחשב שלא נקנו דרך האייטיונז לענן. המערכת שלהם מזהה איזה שירים יש בספריית המוזיקה של אפל ובדיוק כמו בקבצים שנרכשו באייטיונז, למעשה פותחת לך את אפשרות השימוש בהם (שירים שלא נמצאים במערכת של אפל, צריך להעלות אותם לשרת כמו במערכת של גוגל). מתוך ה – 25 דולר הללו, אחוז מסויים מגיע גם לחברות התקליטים (תכפילו 25 דולר בכמות המשתמשים הפוטנציאליים והסכומים יחסית מצטברים).

אמנם 25 דולר הם שווי ערך לשני אלבומים מלאים ורוב הסיכויים שמי שישתמש בשירות יסנכרן כמה מאות אם לא אלפי שירים אבל למעשה שווי הרווח עצמו פחות משנה. החלק המעניין פה הוא שזוהי פעם ראשונה שיש מודל שמצליח להרוויח כסף חזרה גם ממוזיקה שהורידה אותה בצורה פיראטית. השאלה הבאה היא – האם ה – iTunes Match פה כדי להישאר, או כתקופת מעבר למעשה?

גם הפיראטים מתחילים לשלם

חוויית משתמש, נוחות והרגל

אם יש משהו שאפל יודעים עליו דבר או שניים זוהי חווית המשתמש. אם נחדד את זה, אפשר לומר שאפל יודעים שאנחנו פרייארים של נוחות. ברגע שאנחנו מתרגלים למשהו פשוט, נוח ומהיר יותר יהיה לנו מאוד קשה לחזור אחורה ולוותר עליו. גם אם הוא עולה לנו כסף.

אחד הדברים השנואים על משתמשי אפל ואחד הנושאים אותם החברה מנסה לקדם עם ה – iOS 5 הוא עידן הפוסט – כבל. לא צריך עוד כבל כדי לסנכרן בין המכשירים. הסנכרון תמיד לוקח הרבה מאוד זמן, צריך לזכור לסנכרן בין המכשירים כדי שהלו”ז ויומן אנשי קשר יהיו מעודכנים או כדי להעביר מסמכים. מעכשיו – כבר לא צריך את הכבל עבור זה. למעשה, האופציה היחידה שבה צריך להשתמש עכשיו בכבל היא כדי לסנכרן שירים בין המכשירים השונים, במידה ואתה לא בוחר להשתמש בשירות ה – iTunes Match ולא קנית את השירים דרך החנות עצמה. כלומר, הפיצ'ר היחיד שנשאר “טרחה” ושדורש כבל, הוא סינכרון מוזיקה שהורדת בחינם / פיראטית / מחוץ לחנות האייטיונז ובלי חשבון iTunes Match.

עם הזמן, הסינכרון הפיזי הזה ייעשה יותר ויותר מטרד לעומת הסינכרון של הפי'צרים האפליקציות האחרות מה שכנראה ידחוף יותר ויותר אנשים לרכוש את המנוי השנתי ב-25 דולר. יותר אנשים ישלמו גם על מוזיקה שהורידו בצורה לא חוקית. אני מנחש שבשנתיים שלוש נראה תנועה יחסית ערה לכיוון הזה.

נוחות היא תכונה שמתרגלים אליה מהר מאוד. והקנייה דרך האייטיונז היא אחת מצורות הקנייה הנוחות ביותר. משתמשי אייפון ואייפד כבר מכירים את האצבע הקלה על כפתור הקנייה של אפליקציה ב 99 סנט.

אם נמשיך בקו המחשבה שמתמקד בנוחות, גם הורדת מוזיקה ממקור חיצוני, להזין אותה לאייטיונז ולסנכרן אותו בעזרת iTunes Match יהפך מהר מאוד ללא נוח ופחות אינטואיטיבי לעומת קנייה ישירה. אם בכל מקרה משלמים כסף על שני השירותים (קנייה של שיר ו – iTunes Match) מה בעצם מונע מהצרכן להתפתות לעוד קיצור דרך בדרך לסינכרון המיוחל ופשוט לקנות את המוזיקה ישירות מאייטיונז?

זהו תהליך שייקח עוד כמה שנים וגם אז ברור שלא יכחיד את תעשיית ההורדות הפיראטיות או יחזיר את חברות התקליטים להתהילתם של תחילת מהפכת נאפסטר. אבל זהו מודל אשר עושה צעד משמעותי לרצות את שני הצדדים ולהחזיר מעט כסף לתעשיית המוזיקה.

אי אפשר לנצח חינם

כבר שנים שאפל יודעת לחנך את הקהל שלה לשנות הרגלים, וזה לא מקרה שאייטיונז היא חנות המוזיקה המקוונת המצליחה ביותר.
אפל יודעת שבתחרות כנגד מוזיקה פיראטית המחיר הוא לא התחרות האמיתית. אי אפשר לנצח חינם. אפל משחקת במשחק הנוחות. מי שמוריד מוזיקה פיראטית כבר הצהיר בעקיפין שהוא לא מעוניין לשלם על התוכן שהוא צורך, אבל עבור שירות שמספק נוחות, מסתמן שאנשים מוכנים לשלם הרבה.

אירוח בשחרזאדה - לקריאה והאזנה

2011-06-15T10:54:00.000+03:00

ביום שני האחרון היה לי את הכבוד והכיף להתארח בקול הקמפוס, בתוכנית "שחרזאדה" עם אסף קפלן.

למי שלא מכיר, “שחרזאדה" היא תוכנית שמשודרת כל יום שני בין השעות 21:00 ל – 22:00 בקול הקמפוס.התוכנית מתמקדת ברוק מתקדם, פסיכודליה ובלוז ישן.

למרות שגדלתי על ברכי הפרוג (מקרימזון, ג'נסיס, פינק פלויד, ELP ועד maxophone האיטלקיים, anglagard ועוד הרבה) עבר הרבה זמן מאז שממש חפרתי תוך הסגנון הזה. כשאסף הזמין אותי להתארח שמחתי להזדמנות לחזור לכמה דברים ישנים יותר וכמה ישנים פחות.

להאזנה לתוכנית - לחצו כאן

קצת על השירים והאמנים שבחרתי:

Alexander “Skip” Spence – Cripple Kreek
סקיפ ספנס הקנדי הוא מעין סיד בארט. הוא הקים את להקת מובי גרייפ והיה הגיטריסט שלה עד 1969, תופף באלבום הבכורה של ג'פרסון איירפליין ולאחר מכן שיחרר אלבום סולו יחיד בשם OAR שאם אני לא טועה הוקלט מתוך בית חולים כזה או אחר (בעיות סמים ומחלות נפש). הוא נפטר ב- 1999.
Eela Craig – Loner Rhyme
להקה אוסטרית שמשלבת פרוג וג'ז שמשלבת הרבה טקסטים נוצריים במוזיקה שלה. הלהקה הייתה פעילה בעיקר בשנות השבעים – שמונים, מה שגם מתבטא הרבה פעמים בתפקידי גיטרה המעט קיטצ'יים. עוד לא מצאתי בנאדם / אתר אינטרנט שיודע להסביר את משמעות השם של הלהקה.
Kaleidoscope – I Think it's alright
להקת פסיכודליה מקסיקנית עמוק מתוך שנות השישים שלצערי קשה מאוד למצוא עליהם מידע.
Methuselah – Fireball Woman
כשחברת התקליטים אלקטרה (The doors, Judy Collins) החליטה שהיא רוצה להרחיב את כוחה אל מחוץ לארצות הברית, אנגליה הייתה המקום. "מתושלח" , להקת רוק פסיכודלית הייתה אחת הניסיונות של החברה. ניסיון שכשל למדי. הם חתמו על חוזה לשלושה אלבומים, מתוכם רק אחד ראה אור יום. האלבום השני הוקלט ולמעשה די נעלם.
Flower Travelin' Band – Satori part 2
יפנים לנצח יהיו יפנים. להקת רוק פסיכודלי שלעיתים נוגע בפרוג. הלהקה היא אחד ממספר פרוייקטים של יויה אוצ'ידה. הסיפור מספר שהלהקה הוקמה כאשר יויה חזר מביקור אצל ג'ון לנון באנגליה בשנות השישים. האלבום Satori הוא אחד מהרבה מאוד שיאים מוזיקליים של להקה המצוינת הזאת.
Som Imaginario – Super God.
בצורה מאוד כנה. אני לא יודע כלום על הלהקה הזו חוץ מאשר היותה ברזילאית. ביום התוכנית רציתי לגוון עם משהו שאני דווקא לא מכיר ופניתי ליאיר יונה, שבעיניי הוא מאסטר בתחום ויש לו המלצות מצוינות פעם אחר פעם. הוא המליץ על הלהקה והשיר הזה, שמעתי, התלהבתי ולקחתי. תודה יאיר!
ProjeKct 1 – 4ii1
ב 1997 חברי קינג קרימזון התפרקו, או ליתר דיוק התפזרו לתקופה. המטרה הייתה לאסוף חומרים לאלבום החדש תחת השם "קינג קרימזון" אבל בדיסקרטיות. הם הקימו 4להקות (פרוייקטים 1 – 4). כל להקה הורכבה מתפזורת שונה של חברי ההרכב. הפרוייקט הראשון כלל את המתופף ביל ברופורד, הבאסיסט טוני לוין, הגיטריסט טריי גאן, ורוברט פריפ מנהיג ההרכב על גיטרה. הקבוצה הזאת התקיימה למשך ארבעה לילות רצופים בלונדון והמופע כלל אילתורים בלבד.
Neal Morse – Time Changer
את המוזיקה של ניל מורס הכרתי עוד מימי Spock's Beard, להקת ניאו-פרוג מקליפורניה, מלאה בקיטצ' מוזיקלי, השפעות מג'נסיס וג'נטל ג'ייאנט, אבל בכללי, ההקבלה ללהקת בנים רק בפרוג.ב – 2001, אחד שיצא אלבום מופתי וכפול של הלהקה (Snow) עזב ניל מורס את הלהקה ואת להקת הצד שלו Transatlantic לטובת התחזקות דתית. מורס שנהייה נוצרי אדוק החל להוציא אלבומי סולו נהדרים ולמזלי יצא לי לדבר איתו ב – 2005 ומאז נשארנו בקשר טוב. האלבום האחרון שלו שיצא החודש מגולל את סיפור חייו בתקופת Spock's Beard והשיר הזה אפילו מאחד את הלהקה בפעם הראשונה מאז הפירוק. מעין Guilty Pleasure.
Robert Wyatt – Just as you are
רוברט וויאט, המתופף המקורי של Soft Machine איבד את היכולת להזיז את רגליו אחרי שנפל מקומה רביעית במסיבה (בעקבות אלכוהול או אסיד, השמועות מגוונות). בבית החולים הוא הקליט את אלבום המופת Rock Bottom בעזרת חברים טובים (ביניהם דיוויד גילמור וניק מייסון של פינק פלויד). השיר Just As You Are לקוח מתוך האלבום הלפני אחרון שלו, Comicopera והוא פשוט שיר רומנטי, קטן ומרגש.
Kevin Ayres – Stop this train
שותפו של רוברט וויאט ללהקת Soft Machine. השיר לקוח מתוך Joy of toy ואחד משיאי האלבום בעיניי.

אפשר להאזין או להוריד את התוכנית מכאן

מה באמת הרג את מייספייס?

2011-01-05T18:08:00.001+02:00

במאמר שפורסם לאחרונה ב"וול סטריט ג'ורנל" מדווחים כי ב- Myspace עומדים לפטר כ – 50% מהעובדים שלהם (לאחר שבקיץ האחרון פטרו כ – 30% אחוז).

הקיצוץ הנוסף הוא בעצם עוד ניסיון של מייספייס לקצץ בעלויות עקב הרווחים הנמוכים שהחברה מציגה לאחרונה בעקבות הטראפיק שהולך ויורד ועסקת שטחי הפרסום החדשה עם גוגל שנועדה להחליף את העסקה הקודמת (אשר התבססה על תשלומים מראש) אשר מתגלה כרווחית פחות.

MySpace שבעבר הייתה אחת הרשתות החברתיות המובילות איבדה בשנים האחרונות, בעקביות מרשימה, את כל הפאסון והכוח שיוחסו לה בעבר. מאתר ש"כל אחד חייב להיות בו" היא הפכה להיות "בית קברות לפרופילים".

ב – 2005 נרכשה MySpace ע"י news corp בסכום של 580 מיליון דולר ומאז הדרך למטה הייתה תלולה.

הטענה הרווחת (שעולה גם במאמר) תולה את האשמות בהפיכתה של מייספייס ללא רלוונטית בהתפתחות המטאורית של פייסבוק. הטענה היא, כמובן, שחלק גדול מהתנועה הערה של מייספייס נדדה לטובת ה"לייק"ים של צאקברג.
אי אפשר להוציא החוצה את פייסבוק מהמשוואה, אבל האם פייסבוק אשמה בקריסתה המתמשכת של מייספייס? בעיניי, התשובה היא לחלוטין לא.

בואו נחשוב שניה על מה הייתה המהות של מייספייס. לפני השדרוג המבולבל שלה באוקטובר האחרון, הרשת החברתית הזו הייתה מבוססת על שלושה סוגי פרופילים : 1. רגיל 2. מוזיקאי. 3. צלם /במאי.

בעוד מייספייס מעולם לא הייתה רשת בלוגים ענפה ופלטפורמת הבמאים שלה מעולם לא הייתה פופולארית מדי, עיקר כוחה ומיתוגה של מייספייס הייתה מושרשת ב"פרופיל המוזיקאי" שלה. מייספייס למעשה אספה את מרבית כוחה כפלטפורמה נוחה למוזיקאים להציג את המוזיקה שלהם ברשת וזה היה שורש המיתוג שלה.

ב – 2006 פייסבוק החלה לצבור פופולאריות במהרה והחלה לנגוס בקהל הקבוע של מייספייס. בבהלה אל מול הרשת החברתית החדשה החלו מחליטי ההחלטות במייספייס בסדרה של טעויות שפוררו את כוחו של המותג המנצח, לשעבר. מייספייס מעולם לא הייתה רשת חברתית במובן בו פייסבוק היא רשת חברתית. עמודי הפרופיל היו בעיקר פלאייר למוזיקאים עם אפשרות ל"תגובות" (אשר במהרה הפכו להיות קיר ספאם אחד גדול) ומערכת הודעות אישיות בין מחזיקי הפרופילים.עם כניסתה של פייסבוק החלו במייספייס להוסיף כל מיני פיצ'רים שנראו בעיקר כחיקוי זול ולא מחדש לפיצ'רים הבסיסיים שהציגו בפייסבוק, תהליך שהחמיר עד כדי הוספת "סטטוסים" למעין פיד פנימי של כל משתמש מייספייס. שיא הבילבול הגיע באוקטובר האחרון כאשר עמודי המייספייס הפכו למעין פורטל למוזיקה וסרטים. זהו המסמר האחרון בארון הקבורה של מייספייס.

מה הלוגו הזה בכלל אומר?

במקום להעמיק ולשלוט בנישה שלהם, מייספייס הפכה מרשת חברתית עצמאית, חזקה ומובילה בתחומה (רשת חברתית למוזיקה) למתחרה במקום השני אל מול רשת חברתית חדשה בנישה חדשה. ובמשך כשנתיים וחצי רק העמיקה את הפער והמרחק בינה לבין המקום הראשון כשטוויטר ויוטיוב דוחקים אותה למקום הרביעי.

בזמן שמייספייס היתה עסוקה בלאבד את עצמה בתחרות עיקשת ולא רלוונטית מול פייסבוק, צמחה לה פלטפורמה חדשה והשתלטה על הנישה המוזיקלית. בנדקמפ.

בנדקמפ, יחסית במהרה, הפכה להיות הבית החדש למוזיקאים ברשת, כאשר היא למעשה מציעה את הפי'צרים שהפכו את מייספייס למנצחת, רק עם העמקה וחידוד של החיבור בין הפלטפורמה עצמה למוזיקאים. היא הציעה למוזיקאים להעלות את המוזיקה שלהם, לתת אותה להורדה, לעצב את העמוד כרוחם ולהוסיף את כל המידע שהם צריכים, בתוספת פיצ'ר אחד ומרכזי בעולם המוזיקה – האפשרות למכור את האלבומים / שירים שלך (עד דגש על הפורמטים השונים).

אם מחליטי ההחלטות במייספייס היו מבינים כבר בהתחלה שהבסיס למותג שלהם הוא לא "אינטראקציה חברתית" אלא "רשת חברתית מפוקסת מוזיקה" הם היו מבינים שהם בכלל לא אמורים להתחרות בפייסבוק, אלא להיות המשלימה שלה.

לדוגמא:

יוטיוב היא לא מתחרה של פייסבוק, אלא היא רשת חברתית מבוססת וידיאו

פליקר היא לא מתחרה של פייסבוק, אלא רשת חברתית מבוססת תמונות

(כמו שאינסטרגם היא לא מתחרה של פליקר, אבל זה נושא אחר).

אגב, גם טוויטר היא לא מתחרה של פייסבוק.

ככה נראית המתחרה שלכם מייספייס!

בנדקמפ לעומת זאת – היא כן המתחרה של מייספייס. בבנדקמפ ידעו מראש מה מעמדה של פייסבוק ולא רק שלא ניסו להתחרות בה, אלא מראש הם מותגו כבית למוזיקאים ונתנו את האפשרות לאינגרציה נוחה עם פייסבוק (בהתחלה דרך כפתור ה – share ולאחרונה אפילו הוסיפו את כפתור ה"לייק" לעמודים שלהם).

בהינתן לכך שלהיות מקום שני לפייסבוק זה בכלל לא אופציה, כי מקום שני תמיד ישאר רחוק מאחורה, והעובדה שבנדקמפ ביססה את עצמה בחוזקה ובבטחון בנישה המקורית של מייספייס, מייספייס מוצאת את עצמה כרגע (במיוחד אחרי המיתוג מחדש הכושל שהם הציגו באוקטובר) כלא רלוונטית באמת.

אז מה בעצם הרג את מייספייס? הבנה לא נכונה של המותג והתפזרות למלחמה בחזיתות שהיא לא הייתה אמורה להילחם בהן מלכתחילה. האובססיה בלנסות ולעקוב אחרי טרנדים שלא היא עצמה קובעת שגרמו לה להזניח את הפיתוח של נקודת החוזק העיקרית שלה ולמעשה לסרבל את המערכת של עצמה ולוותר על כל זהות עצמאית אמיתית שהייתה לה קודם. אולי אם מייספייס לא הייתה מבלה את זמנה בלהלחם בחזית הדמיונית מול פייסבוק, אולי היא הייתה מוצאת את הזמן להבין שבנדקמפ הוא האתר האמיתי שמאיים עליה כל הזמן הזה.

זאת הייתה 2010 - חלק ה'

2010-12-28T11:30:00.000+02:00

שבוע אחרון לשנת - 2010 וגם בדרך לסוף סדרת המיקסטייפים לסיכום השנה.

מיקסטייפים קודמים:
חלק א' - הילה דגן
חלק ב' - שלי אלעזור
חלק ג' - מיטל בן שבת
חלק ד' - רוי רגב

חלק ה' - שרין לוי

החלק החמישי וכנראה שאחד לפני אחרון של סדרת המיקסטייפים הוא של שרין לוי (פייסבוק , קול הקמפוס, עכבר אוליין) עם פלייליסט משובח ביותר שגם יכול להיות פסקול מצויין למסיבת סילבסטר הקרובה לביתכם.

להורדה - לחצו פה

לרשימת השירים:

01. Caribou - Odessa

02. Hot Chip - I Feel Better

03. Crystal Fighters - In The Summer

04. Bomb The Bass - Burn Less Brighter

05. The Drums - Me And The Moon (Twin Shadow Remix)

06. Robyn - U Should Know Better

07. Matthew Dear - Slowdance

08. Sufjun Stevens - I Walked

09. The Roots - Right On

10. Kaki King - Communist Friends

11. The Black Keys - Everlasting Light

12. Menomena - Dirty Cartoons

13. Deerhunter - Desire Lines

14. Beach House - Take Care

הזדמנות אחרונה להוריד - לחצו פה

זאת הייתה 2010 - חלק ד'

2010-12-26T09:46:00.001+02:00

0עוד רגע השנה נגמרת רשמית, ועוד נשארו כמה מיקסטייפים לשחרר:

אם פספסתם את המיקסטייפים הקודמים:

חלק א' - הילה דגן
חלק ב' - שלי אלעזר
חלק ג' - מיטל בן שבת

זאת הייתה 2010 בשביל רוי רגב

החלק הרביעי בסדרת המיקסטייפים נערך ע"י רוי רגב, איש הגיטרה הנהדר של מונוטוק ורותם אור.
אם אתם לא כבר עכשיו חברים שלו בפייסבוק או מכירים את המוזיקה של מונוטוק, זה הזמן שלכם להתעדכן (לחובבי האלטרנטיבה השקטה / אווירתית ורדיוהד במיוחד).

צילום: נועה מגר (האחת והיחידה)

את המיקסטייפ אפשר להוריד פה.

רשימת שירים:

01. Diamond Rings - Wait & See

02. Grinderman - Hyper Worm Tamer (UNKLE remix)

03. flying lotus - table tennis (ft. laura darlington)

04. Sufjan Stevens - Impossible Soul

05. Gil Scott Heron - I'm New Here

06. Arcade Fire - We Used To Wait

07. Neil Young - Walk With Me

08. MGMT - Brian Eno

09. Ratatat - Party With Children

10.The Black Keys - Tighten Up

11.Holy Fuck - Latin America

12. LCD Soundsystem - I can change

13. Kanye West - Runaway

ועוד הזדמנות להוריד את המיקסטייפ - הורידו פה

זאת הייתה 2010 - חלק ג'

2010-12-22T09:57:00.000+02:00

מיקסטייפים קודמים:
1. חלק א' - הילה דגן
2. חלק ב' - שלי אלעזר

חלק שלישי בסדרת המיקסטייפים לסיכום שנה שייך לבחורה שחיה את כל זה מקרוב.

מיטל בן שבת (פייסבוק , טוויטר) , שהייתה העורכת / מגישה של תוכנית "מאסטרמיינד" והייתה הבת זוג לתקלוטים שלי לאורך הרבה מאוד זמן עשתה השנה רילוקיישן קל ללונדון.

כן כן, בזמן שאנחנו מזהים את דב נבון על אפניים בקינג ג'ורג' היא גרה לה כמה בתים מפיט דוהארטי (זה לא צורת ביטוי...) . חוץ מהמיקום המצויין שלה, יש לה גם טעם אדיר במוזיקה והיא אחת הבחורות המעודכנות ביותר שאני מכיר.

את המיקסטיייפ אפשר להוריד פה

ואת רשימת השירים אפשר לראות פה למטה:

01. kanye west - dark_fantasy

02. Yuck - Suicide Policeman

03. The Drums - Book of Stories

04. Mark Ronson feat. Ghostface Killah - Lose It In The End

05. hot_chip-brothers

06. Arcade_Fire - Mountains_Beyond_Mountains

07. ariel pink-round and round

08. Blur - Fools Day

09. joanna newsom jackrabbits

10. MGMT - Siberian-Breaks

11. admiral radley-i heart california

12.Everybody Was in the French Resistance - Walk Alone

13. LCD Soundsystem - Home

בונוס:

14. Twin Sister - I Want A House

15. Idiot Glee - happy day

גם אם שכחתם להוריד אותו קודם.. גם עכשיו אפשר להוריד אותו מפה

זאת הייתה 2010 - חלק ב'

2010-12-16T16:03:00.001+02:00

דצבמבר ממשיך וככה גם סדרת המיקסטייפים לסיכום 2010.
למי שפספס את החלק הראשון ואת ההסבר לסדרת המיקסטייפים:
זאת הייתה 2010 - חלק א' (מיקסטייפ סיכום שנה של הילה דגן)

2010 ע"פ שלי אלעזר

המיקסטייפ השני בסדרה נרקח ונערך ע"י שלי אלעזר הנפלאה ( מהר לחפש אותה בטוויטר או בפייסבוק) . אל תעצרו מבעדכם גם להגיע לבלוג שלה - מונומליציה (שימו לב לסדרת הפוסטים "וידויים מהשורה הראשונה").
גם הפעם החוקים היו אותם חוקים פשוטים : עד 13 שירים שיצאו בשנת 2010 ורק להקות מחו"ל.

את המיקסטייפ אפשר להוריד פה את רשימת השירים אפשר לקרוא למטה:

01. Japandroids - younger us
02. Band of horses - laredo
03. Arcade fire -suburbs
04. Vampire weekend - white sky
05. Broken social scene - all to all
06. How to dress well - lover's start
07. Cee lo green - Fuck you
08. Eminem - almost famous
09. Eux autres - go dancing
10. Hole - skinny little bitch
11. MIA - Born free
12. The dead weather - Gasoline

רציתם לקרוא את הרשימה לפני שהורדתם? הזדמנות שנייה להוריד

זאת הייתה 2010 - חלק א'

2010-12-14T12:46:00.002+02:00

2010 הייתה אחת השנים העמוסות שהיו לי - ללא ספק.
בין פרוייקטים שונים שהייתי מעורב בהם לבין יוזמות חדשות ("מוזיקאי במשרה מלאה" - בלוג עצות ורעיונות לקידום אמנים עצמאיים הוא רק הסנונית הראשונה) בקושי מצאתי זמן לשקוע באלבומים חדשים.

יצא לי לשמוע את ה"גדולים" - ארקייד פייר, ג'ואנה ניוסום, הרוטס ועוד. עדיין, לעומת שנים קודמות הרגשתי שלא שמעתי מספיק מוזיקה חדשה כדי שבאמת אעשה בחירה מושכלת, אלא יותר כמו לסקור מתוך המעט שיצא לי באמת להתעמק בו.

למזלי, הסביבה הקרובה שלי מלאה באנשים מדהימים עם טעם מצויין במוזיקה שגם יצא להם להאזין להרבה יותר דברים ממני. אז חשבתי, למה לא לתת להם את הבמה בעצם?

החוקים היו פשוטים - עד 13 שירים שיצאו בשנת 2010 ורק להקות מחו"ל (עקב כל מיני "גילוי נאות" למיניהם).

נכון לעכשיו אני עוד לא בטוח כמה מיקסטייפים יהיו בסדרה הזאת עד סוף דצמבר, אבל כל פעם שיגיע אחד חדש הוא מיד ייעלה פה לאוזניכם.

2010 ע"פ הילה דגן

המיקסטייפ הראשון נערך ע"י הילה דגן (חפשו אותה בפייסבוק וב - טוויטר). מעבר לזה שהיא בחורה אדירה (שלאחרונה הייתה בארבע הופעות ברצף של הטווילייט סינגרז! ) יש לה טעם מצויין במוזיקה וכמעט כל המלצה שלה תמיד פוגעת בול מבחינתי.

את המיקסטייפ של הילה אפשר להוריד פה

רשימת השירים:

Gorillaz - Stylo

Grinderman - Heathen Child

The Walkmen - Blue As Your Blood

The Black Keys - I'm Not The One

The National - Anyone's Ghost

Sufjan Stevens - Vesuvius

Broken Bells - Sailing To Nowhere

Yeasayer - Madder Red

Hot Chip - Hand Me Down Your Love

James Blake - Limit to Your Love

Mark Lanegan & Isobel Campbell - You Won't Let Down Again

The Twilight Singers - Blackbird and The Fox

Mike Patton - Senza Fine

הייתם עסוקים מדי בלרוץ מהר לראות את רשימת השירים ופספסתם את הלינק להורדה? אל תדאגו - הנה הוא שוב

למה צירוף הקטלוג המלא של הביטלס לחנות אייטיונז הוא הצהרה גרנדיוזית באמת

2010-11-16T19:24:00.000+02:00

גלי הציפייה והשמועות על מה apple מסתירה מאחורי המשפט המסתורי שטוען לשינוי הגדול שמגיע לחנות ה – itunes המפורסמת הגיע לסופו עם הודעה נלהבת על צירוף הקטלוג המלא של הביטלס לקטלוג של itunes. התגובות נעו בין אכזבה והתחושה שלא היה כיסוי להודעה הגרנדיזית של אפל לבין לעג והומור לרצינות התהומית בא אפל לקחה את השגת הזיכיון לקטלוג החיפושיות שלמעשה כבר קיים בכל אתר אחר לקניית מוזיקה.

בפועל, ההודעה הזאת היא לא פחות גרנדיוזית מהצורה בה אפל הציגו אותה. כמו ששינוי הלוגו של תוכנת האייטיונז למעשה היתה הצהרה רשמית על מות פורמט הדיסק, רכישת הזיכיון לקטלוג של הביטלס היא עוד מסמר חשוב בארון של תעשיית המוזיקה הבינלאומית.

הלוגו שהרג את הדיסק

הסכסוך

הסכסוך בין Apple לביטלס בעצם התחיל כבר ב – 1978 כאשר החברה של הביטלס Apple corps תבעה את חברת המחשבים Apple computers. השלב הראשון של הסכסוך נגמר ב- 1981 בכך שאפל (המחשבים) הסכימו לא להיכנס לתחום המוזיקה וגם שילמה לאפל קורפס כ – 80,000 דולר על השימוש בשם אפל.

בין השנים 1986 ו – 1991 אפל (מחשבים) הפרה את ההסכם המקורי בעוד כמה מקרים ולבסוף שילמה פיצויים נוספים לחברה של הביטלס ונקבע ההסכם המחודש כי בעוד החברה של הביטלס יכולה להתשמש בטריידמארק אפל על מוצרי מוזיקה, תכנים מוזיקליים וכדומה, אפל קורפס יכולה להשתמש בו אך ורק כחלק משירות כולל ובעצם לא יכולה להציע מוזיקה כמוזיקה עצמה (ייצור דיסקים, הפצה של שירים וכו').

Apple comp. VS. Apple Corps

ב -2003 אייטיונז עלתה לאוויר, אפל קורפס תבעה שוב והפעם הפסידה ע"י פירצה בחוזה אשר מאפשר לאפל למכור שירים דרך האייטיונז. הסכסוך כמובן המשיך גם כאשרב- 2009 כל הקטלוג של הביטלס עבר שיפוץ דיגיטלי ובעצם ניתן למכירה בכל חנויות האינטרנט (כקבצי אמ פי שלוש, דיסקים ומארזים מחודשים) מלבד אייטיונז שנשארה בחוץ.

אז למה דווקא עכשיו?

ב – 2007, חברת EMI אשר למעשה היא בעלת הזכויות להקלטות המאסטר של הביטלס, נקלעה לקשיים כלכליים. לאחר שהפסידה 260 מיליון דולר היא נקנתה ע"י Terra Firma Capital Partners בעבור 5.2 ביליון דולר. 2008 לא הייתה שנה קלה יותר עבורה כאשר פול מקרטני עזב את החברה ואיתו גם רדיוהד והרולינג סטונז. בנוסף הם גם ספגו תביעה קשה מצד להקת פינק פלויד אשר טענה כי החברה מכרה את שיריה בפורמט דיגיטלי ללא אישור מצד הלהקה. בתביעה הזאת פינק פלויד ניצחו.

תקופה רעה שלא משתפרת

משם המצב רק המשיך להתדרדר עבור EMI כאשר תוכנית ההבראה של גיא האנדס, מנכ"ל Terra Firma Capital Partners נכשלה (אחרי קיצוץ של כ 5,500 עובדים, קיצוץ בחלק מהאמנים הפועלים בחברה וניסיון לחסוך כ – 200 מיליון דולר בשנה). התוצאה הייתה שהחברה לבסוף פרשה לחלוטין משוק המוזיקה של המזרח הרחוק כשהיא משאירה את תפקיד ההפצה לחברת warner bros. אמנים רבים החליטו לעזוב את החברה בטענה כי המנכ"ל החדש לא מבין איך לעבוד עם אמנים ולא מבין את תעשיית המוזיקה. החברה שהמשיכה לספוג הפסדים כבדים כאשר ברבעון האחרון של 2009 נודע כי החברה הפסידה באותה השנה 1.75 ביליון יורו.

לאחרונה הוכרז רשמית כי החברה פשטה רגל. החברה שמחזיקה בזכויות ועותקי המאסטר של להקות כמו פינק פלויד, ביטלס, רולינג סטונז, קולדפליי, הקטלוג הישן של רדיוהד, מוצאת את עצמה בחובות כבדים מדי ועתיד הקטלוג שלה, ועתיד החברה עצמה לא ברור כרגע. מ -2008 עד עכשיו נעשו מאמצים שונים להרוויח את הכסף החזרה במינימום השקעה. אנחנו חווינו את זה בצורת המארז של כל אלבומי האולפן של פינק פלוד (בשם oh, by the way) ואת המארז המחודש של כל הקטלוג של רדיוהד, ניסיונות מכירה חוזרים ונשנים של האולפן האגדי אבי רואד ולבסוף – המארזים הבומבסטיים עם השחזור הדיגיטלי של הקטלוג המלא של הביטלס (המארז שיצא שנה שעברה).

המסמר האחרון

אז למה בעצם ההצהרה של אפל על צירוף הקטלוג של הביטלס לאייטיונז היא באמת כל כך גרנדיוזית? אפל לא רק סיימו את הסכסוך האישי הממושך מול הביטלס ואפל קורפס, אלא הם בעצם גרמו לאחת מארבעת חברות התקליטים הגדולות בעולם לפדות את זכויות היוצרים של הביטלס (שללא ספק מייצגת את אחד מעמודי התווך של תעשיית המוזיקה) כדי לנסות לכסות על ההוצאות שלהם. אפל כרגע הוכיחה את עצמה כעומדת מנצחת אל מול הגופה הגדולה והנרקבת של חברת EMI שבימינו מנסה להשיג הלוואות ונואשת להשיג כל דולר שהיא יכולה בניסיון לשרוד את התקופה הקשה ולא למות רשמית.

בכך שאפל הכריזה על צירוף הקטלוג המלא של הביטלס לתוך חנות ה – itunes היא בעצם ביססה מציאות החדשה. חברות התקליטים שהולכות וקורסות בעוד אפל וחברות דומות לה הולכות וגדלות ולמעשה מהוות את שיר ההשכבה לחברות התקליטים הגדולות.

סופה של תקופה

האינדי התברגן.

2010-10-12T14:39:00.000+02:00

למה זה מדהים

יום שישי האחרון התחיל בשבע בבוקר בערך. ברגע שהשמש עולה הטמפרטורה באוהל עולה בהתאם די מהר והחום מעיר אותך יותר טוב מכל שעון מעורר אפשרי, אבל זה לא חום כזה שאתה מתעורר בו תוך כדי סינון קללות וכמיהה לשמיים הבריטיים, אלא חום כזה שמרגיש כזמן יקיצה טבעי. בהתחלה אתה עוד שוכב כמה דקות ותוהה אולי יש סיכוי לעוד כמה דקות של שינה, אבל סביבך מתחילים להישמע קולות קטנים מבחוץ. “בוקר טוב" צרוד של בוקר פוגש "בוקר טוב" צרוד אחר. אתה מוותר על לישון ומוציא את הראש בזהירות מהאוהל. חם, שליו, שקט, מרגיע ומלא קסם. ככה התחיל בוקר יום שישי שלי באינדינגב.

נראה כאילו כל כתבה על האינדינגב מתחילה בגילוי נאות על משך זמן השהייה בפסטיבל. מתי הגעת, מתי עזבת ואיזה הופעות היו ברזומה. רק כדי להבהיר על איזה תקופה אתה מדבר. אני הגעתי בחמישי בשמונה וחצי בערב (הצלחתי להיכנס למתחם רק בעשר עקב עומס בתורים) ויצאתי חזרה למרכז בשישי בשתיים עשרה בלילה.

בעיניי אינדינגב הוא הפסטיבל החשוב ביותר שקורה כרגע בארץ. הוא הפסטיבל היחיד שאני יכול להגיד שהוא נטו סממן תרבות. זה מתחיל מסוג ההופעות, דרך דוכני התרבות השונים, הקהל הנהדר ותשומת הלב לפרטים הקטנים שמעצבים את חווית הפסטיבל לחוויה קולקטיבית שמבוססת על דרך חיים ולא על בנות 14 שמורדות בהורים ובני 25 שאומרים להן שהן נראות בוגרות לגילן ומנסים להרגיע את מצפונם תוך כדי הצעת משקה אלכוהולי זה או אחר (שזה בעצם פסטיבלי השאנטי השונים). משהו באוויר המדברי של האינדינגב יחד עם הארגון מלא האהבה והדאגה של מתן נויפלד ואסף קזודו (יחד עם עשרות מתנדבים בצוותי ההקמה וההפקה השונים שאתה מרגיש בכל רגע שעושים את זה מכל הלב) הופך את החוויה הזאת לבאמת מדהימה. מאיזשהי סיבה, שם במדבר הכל נראה כאילו נצבע בהרמוניה וסובלנות. אכן תחושה נפלאה.

למרות כל הסופרלטיבים הללו, לאורך הנסיעה הארוכה הביתה עדיין התחושה הייתה של פספוס. הייתי יום וקצת בסוג של חופש (מי שמכיר אותי יודע שאם יש חיבור אינטרנט אני אוטומטית מתחיל לעבוד), ראיתי הרבה חברים טובים, התרגשתי עם קהל מדהים ועדיין משהו היה חסר לי. הוא בעיקר היה על הבמות.

שבוע לפני האינדינגב התחילו דיונים שונים לגבי ההרחבה שלו לשלושה ימים ועל רשימת האמנים שעומדת להופיע, כשחלק בעד וחלק נגד. האמתי שככל שאני אוהב את הפסטיבל הזה משהו ברשימת האמנים, מראש, לא משך אותי יותר מדי. יש הרבה אמנים שאני מכיר (גם אישית) ויודע שהם טובים, אבל משהו בזה פשוט לא קרץ לי כמו שנה שעברה. שנה שעברה יצאתי למדבר בתחושה שאני עומד לראות הופעות מעולות וחד – פעמיות. הפעם הייתה לי קצת תחושה שאני עומד לצאת לאוזןבר לשלושה ימים.

ההופעות

יום שישי אמנם היה יום ההופעות המלא היחידי שהייתו בו, אבל בפועל בקושי הייתי בהופעות. כמעט אף הופעה לא הצליחה לרתק אותי ליותר משני שירים. משהו פשוט לא תפס אותי. אתמול אמר לי שותף עסקי "אני אוהב את זה שאתה לא פוחד להגיד את דעתך ומעז לירוק לבאר שאתה שותה ממנה" וזה כנראה מה שאני עושה ברגע זה אבל אין מנוס מאשר להגיד את זה בקול רם – רוב ההופעות והמופיעים הקיימים בצורה שוטפת בארץ, נכון לעכשיו, לא מספיק מעניינים. אני אצטט בפראפרזה מתורגמת משפט חכם שהשכיל לומר בן מנדלסון (מנהל פסטיבל מוזיקת עולם הבינלאומי "וורמקס") בכנס הייניקן האחרון – "הבעיה היא לא עם להקות מחרובנות, או עם הלהקות שהן מדהימות, הבעיה היא עם האמצע. להקות שהן סבבה, אבל לא באמת טובות". זאת תחושה שאני מסתובב איתה כבר כמה זמן, אבל באותו יום שישי בפסטיבל הבנתי עד כמה המשפט הזה נכון.

הרבה מהלהקות הפועלות והמוערכות בארץ הן באמת סבבה אבל ממש ממש מעטות הן אלו שהן באמת טובות ומצדיקות את ההייפ סביבן (במקרה הטוב שיש הייפ). ההרחבה של הפסטיבל לשלושה ימים חשפה את הצרה הזאת בצורה בולטת ביותר. חלק גדול מהלהקות ממחזרות כבר את עצמן, חלקן מעולם לא הביאו משהו באמת מעניין מראש. לעיתים יש תחושה שיש להקות שמתקיימות רק מעצם העובדה שגדלה הסצנה וצריך להזרים אליה דם חדש כל הזמן או שבצורה טבעית איזשהי להקה חייבת לבלוט יותר מהשנייה (לא בהכרח קורה בגלל המוזיקה שלה) אז היא כאילו נחשבת ליותר טובה. בפועל רוב העשייה היא לא מרתקת. זאת הסיבה שרוב מי שחזר מהפסטיבל חזר מבסוט וכמעט בלי זכרונות מההופעות עצמן (מלבד כמה מדהימות באמת – כמו אבי עדאקי, יהוא ירון, כל דבר שקוטימן עלה איתו לבמה) ואם שמים לב לניואנסים הקטנים מגלים שגם הביקורות סביב הפסטיבל מתרכזות באווירה וכמעט ולא מציינות מופעים ספציפיים.

דבר נוסף שבלט בהיעדרו מהפסטיבל ברמת ההופעות, הוא התעוזה האמיתית. ההפתעות המוזיקליות המעניינות הגיעו בעיקר מכיוון הבמה הקטנה (לדוגמת "לורנה בי”, "צ'יינה מונדוגס”, "אד טרנר" ו"ג'ק אין דה בוקס" בהופעה לא ממוקצעת בעליל אבל עם מוזיקה כל כך טובה ומעניינת שזה לא הפריע לקסם שלהם לפעול). האטיטוד על הבמה הגדולה הרגישה כאילו אני רואה הופעות של אמנים גדולים ושבעים, כשבפועל, ברובם הם אמנים קטנים לא פחות מהאמנים בבמה השנייה ולעיתים לא עם הרבה יותר קילומטרז'. בהופעה עצמה שלהם, זה ניכר לחלוטין. אם זה חוסר יכולת להתמודד עם גודל הבמה, או חוסר היכולת של המוזיקה לעניין את הקהל.

אחת ההופעות הטובות ביותר - יהוא ירון

החוסר הצדקה שבחוסר התעוזה

ברגע שקמות להקות שוליים, שלא מאתגרות בשום צורה את המיינסטרים, אלא פשוט לא מצליחות להיכנס אליו, יש קצת בעיה בהגדרה. בשנה החולפת היתה תחושה כאילו סצינת האינדי גדלה לאנשהו, אפילו התחילו לצאת כל ההצהרות ש"האינדי הוא המיינסטרים". זה כמובן שטויות. אני לא מכיר אמן אינדי אחד שעובר נכון לעכשיו את "מבחן הסבתא" (אם סבתא שלכם לא מכירה את השיר, הוא לא באמת להיט או מיינסטרים).

מה שנחשב לאינדי "הפופולארי" יותר, הוא למעשה מיינסטרים, רק בקטן, אפשר אפילו להגיד לפעמים – מיינסטרים, פשוט לא של ישראל ולצערי, ברובו לא מפגין יצירתיות ענפה אלא גם הוא, שכמו הרבה הפקות פופולאריות יותר בעיקר מוצא את עצמו נגרר אחרי תרבות מחו"ל ולא מנסה להמציא ולהגדיר את עצמו. דרך אחרת להגיד, עוד לא ראיתי פה מופע שיכול לעמוד לצד אל סי די סאונדסיסטם, או אפילו המופע המזעזע של אם ג'י אם טי ולהיות באמת רלוונטי כמוהם. אלא יותר מחוות קטנות לדברים שקורים בחו"ל.

“האלטרנטיבה" שכל כך פרחה השנה היא לא של הלהקות הקשות לעיכול, או שאלו שמאתגרות את המאזין במוזיקה או בטקסטים, אלא כאלו שגלגל"צ אמנם לא תחבק, אבל כמעט כל אחד יכול לזמזם לצליליהן. כדי להבהיר – אין לי שום בעיה עם מוזיקה כזו ויש גם הרבה דברים טובים, אבל ברגע שמנסים לקדם אותה בתור "אינדי" או שמים אותה על במה גדולה בפסטיבל ששנה שעברה איכלס להקות מעניינות בהרבה משהו קצת מוזר בעיניי ומאבד מהטעם שלו.

השיא שייך לקהל

השיא של הפסטיבל עצמו, הוא בעצם הקהל. גם בגודל וגם באיכות. הם מרעיפים אהבה על האמנים שעולים על הבמות, מוחאים כפיים, רוקדים. אני לא חושב שהרבה אמנים בסדר גודל האמנים שמופיעים באינדינגב רגילים לקבל כזאת אהבה ותמיכה. שלא לדבר על לראות כזו כמות של קהל במקום אחד. אני לא אשכח את המבט של אבי עדאקי כשהוא קולט את הקהל שר איתו בקולי קולות, או את הילדה שנראתה לא מעל כיתה י' כשהיא שרה מדקלמת עם יהוא ירון "זה לא זמן טוב לכתוב שירים". בכללי, לשמוע הופעות שאתה רגיל לשמוע בחלל קטן פתאום נפתחות אל מול קהל כ"כ גדול ושכ"כ מחפש לאהוב ולהכיר דברים חדשים. זו חוויה מיוחדת מאוד.

קהל שבא לפרגן

אל תפספסו

מה המסקנות החיוביות מהמוזיקה בפסטיבל? שבכל זאת יש אמנים שמאוד מומלץ לא לפספס.

לצערי, הגעתי בחמישי בערב ופספסתי חלק גדול מההופעות שרציתי לראות באותו היום. מניסיון, "שני / אחרון / אוקטובר" (אני מנסה להבין איך להקה מצוינת כ”כ קיבלה ספוט גרוע כ”כ),היא היי-לייט אמיתי,פונץ' נתנו הופעה מצויינת , האודיו מונטאז' אול סטארז סיפקו חוויה מזיזה ישבנים לחלוטין (ואחריהם המופתיות של דיגיטיל_מי ורייסקינדר). גולת הכותרת של יום חמישי הייתה ללא ספק Drunk Machine עם אביב מארק. מתוך ההופעות הטובות שהספקתי לראות באותו יום, אין ספק שזו הייתה ההופעה הטובה ביותר. רוק אמיתי, בועט, שואב השראה ממעמקי הניינטיז בלי להישמע כמו חיקוי של כלום. להקה צעירה ומצוינת והשילוב עם אביב מארק נראה טבעי. זה אמור להיות סטנדרט להופעת רוק בפסטיבל. סט ליסט יחסית קצר, פוגע בך כמו רכבת, שיר אחרי שיר כמו רובה על אוטומט.

יום שישי, היה אמנם חלש ברובו, אבל הייתה את ההופעה המצויינת והמרגשת של אבי עדאקי, קולקטיב (עם קותימן ואלרן דקל), יהוא ירון שעוד לא הייתי בשתי הופעות שלו שנשמעו אותו דבר והוא מדהים אותי כל פעם מחדש. בבמה הקטנה היו את לורינה בי, שלחלוטין מבינים את החשיבות של עיצוב במה (ע"ע הסטנד סמפלר והמיקרופון של עדי אולמנסקי המוכשרת ויפיפיה לא פחות), “ג'ק אין דה בוקס" שאמנם בלטו בצעירותם המקצועית אבל המוזיקה שלהם לחלוטין מנצחת את זה.

בשורה התחתונה

האינדינגב, כמו שאמרתי קודם, הוא בעיניי הפסטיבל החשוב ביותר והטוב ביותר שיש בארץ. הוא אמנם מרוכז סביב ההופעות, אך הוא מצליח להתעלות אל מעבר להן. האווירה בו מדהימה, הוא מאורגן בצורה מעולה, הוא לחלוטין מצליח לנתק אותך לכמה ימים מהאורבניות והפוליטיקה הישראלית.כרגע, האינדינגב הוא הדבר הקרוב ביותר שיש לנו לפסטיבל אמיתי בגרסת החו"ל שלו, אבל אם בניית הליין – אפ או מסגרת הזמן בו הוא מתנהל (שלושה ימים לעומת שניים) לא ישתנו שנה הבאה ייתכן והפסטיבל יימצא את עצמו בבעיה.

05Mixtape - חצי שלי, חצי של שלי

2010-10-05T16:07:00.002+02:00

לשמחתי ולצערי החודש האחרון (שהוגדר כ"תקופת מנוחה") התגלה כאחד העמוסים שהיו לי כבר הרבה זמן.

כמה ערבי תקלוטים, כמה פגישות ארוכות מדי , הרבה עבודה על הבלוג החדש שעולה בראשון הקרוב (יחד עם אתר חדש) ושעות על גבי שעות של התלבטויות בקשר לכל אחד מהנושאים שכתבתי עליהם בתחילת המשפט.

כל אלו לצערי מנעו ממני להצליח לשמוע מוזיקה כמו שאני רגיל ואוהב לאורך החודש,ככה שמצאתי את עצמי מתקרב לחמישי באוקטובר בלי מספיק שירים שהייתי מכניס לתוך מיקסטייפ. למזלי, בשביל זה יש חברים עם טעם מוזיקלי מצוין כל כך שמוכנים לעזור.

את המיקסטייפ של חודש אוקטובר ערכתי עם שלי אלעזר הנפלאה (חפשו אותה בטוויטר - @
shotgunshells). חמישה שירים שלי, חמישה של שלי.

מקווה שתהנו מהמיקסטייפ החדש, להורדה:

051010 - Summer_blues_ends / parts_of_a_shell

summer_blues_ends

01 Clinic - I'm aware

02 Neil Young - Hitchhiker

03 Bruce Springsteen - Something in the Night

04 Dungen - Vara Snabb

05 Miles Davis - Miles runs the voodoo down (single_edit)

parts of a shell (compiled by shelly elazar)

06 azure ray - if you fall

07 How to Dress Well - You Won't Need Me Where I'm Goin'

08 Interpol - Try It On

09 The Walkman - Angela_Surf_City

Weezer_-_Memories10

להורדה - לחצו פה

חשוב לי להזכיר ולהבהיר - אם אהבתם את האמנים במיקסטייפ, אל תסתפקו בהורדות האלו. תקנו את האלבומים באייטיונז, אמאזון או מה שיתאים לכם.

כרוניקה של הופעות וקהל בת"א | חמש הופעות בת"א בחודשיים. דיסק מלא פעם בשלוש שנים. ו"אירוע מיוחד" פעם בחודש

2010-10-03T13:42:00.003+02:00

הכתיבה של הפוסט הזה התחילה בבוקר יום שלישי נהדר. מסתכל על הים של חיפה דרך החלון בקומה גבוהה מאוד של מלון יפה מאוד. הרעיון לפוסט הזה התחיל עוד לפני, כשקראתי את הפוסטים המצויינים של שי ליברובקסקי ויונתן קוטנר. הרעיון התבשל לו יחדיו עם פרוייקט חדש שאני עובד עליו בימינו ולבסוף מצא את עצמו נכתב סופית בחדר העבודה שלי. "איפה שהקסם קורה" (כולם פה ראו mtv cribs והבינו את רפרנס הראפרים הזול?)

כאן זה התחיל

בחודשים האחרונים אני עובד בעיקר בייעוץ לאמנים שונים ועובד במרץ על בלוג חדש שכל המטרה שלו היא לתת עצות שימושיות לאמנים שמקדמים את עצמם. לכן הפוסטים הללו הדליקו אצלי כמה נורות והרגשתי צורך לכתוב את הדברים האלו בפוסט כבר עכשיו.

כל מה שקשור בסימביוזה שבין אמן – קהל – כסף – מפיקים תמיד יהיה מסובך ומורכב. לרוב ההבנה שלו מגיעה גם רק בדיעבד ובצורה כמעט סוציולוגית. בעצם כל ההיסטוריה של הרוק הוא מעין של תיעוד סוציולוגי. בכל מקרה הפוסטים של יונתן ושי גרמו לי לחשוב ולבסוף לפלוט את המחשבות הבאות על קהל, כסף, הופעות.

תודה שהגעתם, אתם קהל נפלא!

הייצוג המושלם ביותר לתפיסה של "מה תפקיד הקהל" הוא הטרמינולוגיה שבה משתמשים מפיקים / אנשי בוקינג לעומת להקות. מפיקים תמיד ישאלו "כמה אנשים הלהקה מביאה להופעות?” ולהקות יתייחסו לזה בתור "כמה אנשים באו". ההבדל הוא בהתייחסות לתפקיד הלהקה במופע. מפיק מבין שהלהקה עצמה היא זו שאמורה להביא אנשים. כלומר, המוזיקה, ההופעה, הפרסום וכו'. להקות המון פעמים חושבות שקהל אמור "לבוא". קהל לא "בא" קהל "מביאים". איך מביאים קהל? זו שאלה פשטנית ולכן גם אני כרגע אסכם את זה בתשובה פשטנית – קהל מביאים בעזרת : מוזיקה טובה, הופעה ייחודית, שיווק נכון של ההופעה, יצירת סקרנות לגבי תוכן ההופעה. כדי לנסח את זה כטיפ שיכול לעזור באמת ללהקות אני אשאל: איזה ערך המופע שלך נותן לקהל שמגיע להופעות שלך.

לפני עשור ומעלה (נגיד עד שנת 2000 ) מערכת היחסים בין האמן לקהל הייתה די ברורה.

ההצלחה של האמן נקבעה ע"פ התוכן שהאמן מספק למעריצים שלו. ברטוריקה, הכוח והאחריות היו אצל האמן.

אמן היה מוציא אלבום או יוצא לסיבוב הופעות והקהל היה קונה את האלבום / מגיע להופעה כדי לחוות ולהיות חלק ממוזיקה שהוא אוהב ומתחבר אליה מאזן הכוח היה כביכול שהאמן מספק תוכן לקהל. אם הקהל היה מעוניין הוא היה מגיב , אם לא אז לא.

בתחילת ה – 2000 ועד עכשיו, ככל שההורדות הפיראטיות הלכו ונהיו יותר ויותר שכיחות נוצרה רטוריקה חדשה שבעצם נועדה "לשכנע" את הקהל לא לצרוב, אלא לקנות. הקופירייטינג הנבחר הוא "תתמכו באמן שאתם אוהבים ע"י זה שתקנו את האלבומים / תבואו להופעות שלו".

המשפט הזה מעבר להיותו בעייתי, גם הגדיר מחדש את הקשר בין האמן למעריצים שלו.

אם פעם היחס היה – האמן מייצר מוזיקה והקהל המעוניין צורך אותה להנאתו ואהבתו. עכשיו נתנו תפקיד מכריע יותר לקהל( השימוש במילה "תמיכה" משנה את המעמד עצמו). אמרנו להם בעצם – אתם תומכים באמן והאמן צריך את התמיכה שלכם. באיזשהו מובן האמן הפך להיות נזקק והקהל הפך להיות מעין פטרון.

המושג החדש הביא בסופו של דבר לעיוות של הקונספט המקורי. אם קודם המסר היה שהאמן יעשה מוזיקה טובה, יופיע טוב והקהל יגיע (כלומר, האחריות היא על האמן) עכשיו הקהל אמור לתמוך באמנים, לקנות את האלבומים ולהגיע להופעות (האחריות היא על הקהל).

חשוב לזכור, האחריות היא אף פעם לא של הקהל. האחריות של הלהקה לעשות משהו מספיק משמעותי כדי לגרום לקהל לבוא, להתעניין, לקנות, לדבר עליה ברשת ולהמליץ עליה לחברים.

בירה נשר עולה הרבה פחות מגולדסטאר. אבל אני מבטיח לכם שלא תתפסו אותי שותה בירה נשר בחיים.

שי ליברובסקי בפוסט שלו "שמונה בעשר" מדבר על פסטיבל אינדי-נגב, על מיני פסטיבלים שנהפכו לסטנדרט בת"א ובכללי על תרבות ה – שמונה להקות בעשר שקל לערב. הוא מדבר על הבעייתיות שיש לאמן שמעלה מופע סולו (רק שלו ולא חמש להקות) מול "עסקאות חבילה" כאלו. שהצרכן הממוצע עושה את החישוב המהיר ומבין מה כדאי לו. אני מצד אחד נוטה להסכים עם חלק מהדברים של שי, אבל אנחנו נתקלים פה שוב באותה הבעיה "הקהל עושה חישוב מה כדאי לו כלכלית ולפי זה הוא בוחר לאן ללכת". אני חושב שאפשר לשאול שאלה אחרת. הרי מיני פסטיבל של חמישה אמנים הוא בסופו של דבר אוסף של סטים של 20 דקות, שלפני שאתה מצליח להתחבר ללהקה שמנגנת על הבמה הם כבר יורדים כדי לתת להרכב שאחריהם לנגן, לעומת זאת, מופע של להקה אחת בלבד אמור להיות מסע מוזיקלי וחווייתי שאמור להחזיק אותי (או כל איש אחר בקהל) ולהוות אסקפיזם של שעה ורבע רציפה ולא באינטרבלים. יכול להיות שהקהל פשוט לא מקבל את הערך החווייתי שהוא מצפה לקבל מאותה הופעת יחיד אז הוא עושה שיקול כלכלי במקום?

כל נותן שירות / מוכר מוצר יידע להגיד לכם שאם מה שאתם מוכרים נותן ללקוח ערך אמיתי הוא יוציא כסף (במקרה הזה המוצר הוא ההופעה והלקוח הוא הקהל). לא משנה כמה כסף ולא משנה כמה לא- רציונאלית ההוצאה (מישהו פה פעם קנה דירה ובאמת יש לו כסף לקנות דירה בלי משכנתא לשלושים שנה?). בדוגמא קיצונית – אם היה פסטיבל של עשר להקות בעשרים שקל באוזןבר ומולם הייתה הופעה של טרנט רזנור וחבריו ב – 300 שקל, כנראה שהייתם מוצאים יותר אנשים אצל רזנור מאשר באוזןבר. בגרסא קצת יותר שגרתית בישראל והגיונית יותר, גם אם ההופעה שמול הפסטיבל הקטן באוזן הייתה אסף אבידן בבארבי, כנראה שהיה צפוף אצל אסף לא פחות מכל הופעה אחרת שלו.

אם הקהל הפוטנציאלי שלך מעדיף ללכת להופעה אחרת מאשר לשלך האחריות היא עליך להבין למה בעצם הוא עשה את זה. אני אישית (מלבד מקרים קיצוניים) לא מאמין בנושא של שיקול כלכלי. אלא אם כן ההופעה שלך עולה 200 שקל וההופעה שמולך עולה 20.

היו שורדים מול פסטיבל באוזןבר

חמש הופעות בת"א בחודשיים. דיסק מלא פעם בשלוש שנים. ו"אירוע מיוחד" פעם בחודש.

להגדיר מהו ערך חיוני בעיניי קהל זה לא דבר פשוט. אבל יש כמה דברים שלא עוזרים וכשמדינת ישראל היא קטנה כ"כ ומדינת ת"א אפילו קטנה עוד יותר זה נהייה מסובך יותר.

זה לא משנה כמה מקומות יש להופיע בהם בת"א, הנתון הדמוגרפי נשאר אותו הדבר. רוב הלהקות ימצאו את עצמן מגיעות בערך פעם – פעמיים בחודש להופעה בת"א (להקות שלא עובדות נכון, ימצאו את עצמן מופיעות רק בת"א) בעיקר כי המנטרה היא "רוצה להצליח? תופיע כמה שיותר" (שזו גם טעות נפוצה).
אובר-זמינות של אמן היא טרן אוף לקהל בסופו של דבר. אובר הופעות של אותם החומרים הם גם טרן אוף לקהל. אני אישית לא מסוגל לחשוב על הרבה להקות שהייתי מוכן לראות מופיעות בכמות שלהקות מסוימות מופיעות בת"א. יש הרבה להקות שנחמד מאוד לראות והם עושים מוזיקה טובה. 99% מהמוזיקה בעולם היא לא טובה. מתוך האחוז הנשאר ברובו הם להקות שהם טובות, אבל לא מצוינות. כן, זה סטנדרט נוקשה אבל הוא מתקיים בפועל.

עכשיו בואו נוסיף לזה שלהקה שהיא "סבבה" / “טובה" מופיעה פעמיים בחודש בת"א. הסטליסט לרוב יהיה אותו דבר (אם לא תמיד), הקהל גם ברובו תמיד יהיה אותו קהל (חברים, אנשי תעשייה ) ולרוב יש גם בערך חומר מוזיקלי שמספיק בקושי לאלבום או שני אי פי. אני מנסה לחשוב על להקות שאני אוהב באמת (בארץ ובחו"ל) שהייתי מגיע ליותר משתי הופעות שלהן בחצי שנה בתנאים האלו. מהופעה להופעה האימפקט של הלהקה נחלש. להקות צעירות יותר ישמעו יותר תירוצים מחברים שלהם ללמה הם לא מגיעים, להקות שכבר עברו את השלב הזה יראו את אותו הקהל חוזר שוב ושוב וממעט אם בכלל להתרחב.

הפתרון שהרבה להקות מצאו הוא אירוחים והשקות. תסלחו לי על הכנות הכואבת לרגע, מי שמופיע במשך שנה וחצי, עם אותה עשרה שירים, מול אותם עשרים וחמישה אנשים – במה מיוחדת ההשקה שלכם? זה חשוב לעשות הופעת השקה לסינגל / קליפ / אלבום אבל האם ההופעה עצמה מושפעת מהסינגל או מהאלבום? אם הייתי בהופעה קודמת שלכם, אני ארגיש הבדל כלשהו? אני אחווה משהו אחר מעבר למשפט "זה הסינגל החדש שלנו שיצא לרדיו ואנחנו מאוד מתרגשים"?. אם לא, אז הקונספט להופעת השקה הוא מיותר.

כנ"ל לגבי אירוחים. אירוחים זה נושא עדין. אירוח נועד להפוך את ההופעה שלך למשהו מיוחד. לתת איזשהו אירוע חווייתי וחד פעמי לקהל שמגיע לאותה ההופעה (וכמובן לנסות לגרום לעוד כמה אנשים להגיע להופעה בזכות האמן המתארח). פה נכנסים שני "אבל" בעיניי. 1. אם האירוח לא מפרה את המוזיקה שלך בצורה מיוחדת אז הוא לחלוטין מיותר (אם אירחת גיטריסט רק כדי שינגן את הסולו שהגיטריסט הקבוע שלך מנגן לדוגמא) 2. ברגע שכל ההופעות שלך מבוססות אירוחים אתה בעצם אומר שאתה לבד לא מספיק מרתק ומעניין כדי להיות ההדליין של ההופעה שלך. אל תעבדו על הקהל שלכם. אם אתם לא עומדים לספק לו ערך אמיתי אל תעשו כאילו אתם כן ואז תתפלאו שהקהל שלכם לא גדל מהופעה להופעה. יותר מזה, אל תצפו מהקהל שיתרגש מכל אירוח / השקה שלכם אם הם לחלוטין חסרי ייחוד או חד פעמיות.

אם ההופעה הרגילה שלכם לא פועלת – תחשבו מה אתם יכולים לשפר בגרעין שלה. (לפעמים יצא שהגעתי למסקנה עם אמנים שייעצתי להם שצריך לחזור לשולחן השרטוטים לפני שהמופע עולה פעם נוספת).

מערכת היחסים בין האמן לקהל שלו היא תמיד מורכבת. אמן בתחילת דרכו עובד קשה כדי לצבור קהל, והעבודה הזו למעשה לא נגמרת אף פעם, אלא רק מתפתחת. הקהל תמיד יחפש ערך מסויים מאותו האמן וכשהוא לא ימצא אותו הוא בסופו של דבר יעזוב. ה"מלכודת" של האמנים הוא מצד אחד להמשיך להתפתח אומנותית ומסחרית (לנסות להופיע כמה שיותר, להגיע לכמה שיותר קהל) ומצד שני לשמר ולהגדיל את הקהל (כלומר, לרצות את הקהל). אנשים שאוהבים מוזיקה תמיד יחפשו את הערך שהמוזיקה נותנת להם, אם זה ריגוש, פריקת תסכולים או אפילו בידור ואסקפיזם לשמו. חשוב להיות מודע ולשמור על הקו הדק הזה בין "לעניין את הקהל" לבין "לעניין את עצמך וחבריך". קהל ממוצע שיוצא להנות מהופעה לא עושה את חישובי הכרטיסים לעומת כמות הופעות באותו הערב (בטווח המחירים המדובר). הוא לא עושה חישובים לפי "כמה האירוע הזה חשוב לאמן". תכנון הערב שלו מיועד אך ורק עבורו. הוא ילך לאן שהוא בטוח שהוא יהנה יותר ויהיה לו יותר כיף / מספק רגשית/ חווייתי. כמובן שהמצב הוא לא דיכוטומי כמו שאני מציג אותו פה, אבל לדעתי, גם לא כל כך שונה ממנו. אל תחשבו כמה קהל יש בכל הופעה שלכם, או כמה הופעות עשיתם השנה. תחשבו מה היה האימפקט של כל אחד מהם ומה המשמעות שלו עבור הקהל.

כאן זה נגמרֿ

05Mixtape - החום היה כבד מדי. הפתרון היה מזגן ואוזניות.

2010-09-05T10:30:00.001+03:00

050910 - Heat and Ashes הוא האוסף השני בסדרת המיקסטייפים החדשה - 05Mixtape.

כל המטרה של האוספים הללו היא לנסות ללקט את השירים שתפסו אותי בחודש האחרון (לא משנה אם הם חדשים או ישנים) ולחלוק אותם עם מי שירצה לשמוע, להכיר מוזיקה חדשה או סתם בדיוק מחפש אוסף חדש לפקקים המתישים של איילון.

הרבה שעות האזנה, הנאה ואהבה מושקעות באוספים האלו ואני מקווה שהם לפחות מצליחים להנעים את זמנכם ולעורר סקרנות לגבי הלהקות שלוקחות בהן חלק.

חשוב לי להדגיש כל פעם מחדש - השירים באוספים הללו הם טעימה מאותם האמנים. אם אהבתם את המוזיקה של אותם האמנים תתמכו בהם. תקנו את האלבומים שלהם / תורידו בתשלום, לכו להופעות שלהם אם יוצא לכם (מי מהם שמגיע לארץ או אולי דווקא תתפסו אותם בטיול באירופה או ארה"ב).

וכמובן שאם אהבתם - תחלקו. כמו שאמר אדם טוב

Sharing is Caring.

לחצו כאן להורדת האוסף

(או בכתובת הזו: http://www.mediafire.com/?0abkzing8cuw2o4)

רשימת שירים:

050910

Heat And Ashes

01 Dreamend - Where You Belong

02 koop - come to me

03 junip - In Every Direction

04 Sunset Rubdown - Apollo and the Buffalo and Anna, Anna Anna Oh!

05 Suckers - Before your birthday ends

06 Dax Riggs - Gravedirt On My Blue Suede Shoes

07 The Like - Walk Of Shame

08 Microphones - between your ear and the other ear

09 Mount Eerie - You Turn Me On

10 Blonde Redhead - Not Getting There

11 Cardiacs - Eden On The Air

12 Roky Erickson & The 13th Floor Elevators - RolleCoaster

13 eela craig - way down

להורדת האוסף:

לחצו פה

לאוסף קודם

050810 - It takes an ocean not to break

ג'ון לנון היה מתגאה. מצד שני, גם סטאלין. (או: איך מדינת ישראל איבדה את הפאסון פעם נוספת)

2010-08-30T11:41:00.004+03:00

הממשלה במדינת ישראל זה כמו קבוצת חברים שאוהבת להשקיע. כל פעם שאתה חושב שהם לא יכולים להפתיע אותך יותר, הם מוצאים את הדרך.

כבר כמה ימים שאני עוקב אחרי הסערה המטופשת הזו של החרמת האולם החדש באריאל וכל יום הוא כמו מסיבת הפתעה סוריאליסטית ומגוחכת שרק מעמיקה את התפיסה שמדינת ישראל מונהגת ע"י אנשים מנותקים, פופוליסטיים, לא עקביים וחסרי בטחון עצמי בהנהגה של עצמם. איזה עוד סיבה יש לכאלו תגובות רדודות ומלאות חרדה אם לא חוסר בטחון בסיסי שמכוסה בהתלהמות מגוחכת?

מחזאים עם ביצים.

הקשר היחידי שלי לאריאל הוא תחנת הרדיו "קול אחר" שלהם. חוץ מלהגיע אליהם פעם אחת לראיון ופעם שנייה להתראיין לתוכנית דוקומנטרית על הרוק העצמאי בארץ לא עשיתי שם הרבה. אבל האמתי, שזה גם לא רלוונטי.

אותי שימח אותי לראות קבוצה נכבדת של שחקנים ומחזאים שהעזו להביע מחאה, אפילו תוך כדי סיכון המאזן הכלכלי שלהם ובזכות הקמפיין התקשורתי המביך והמסיט של הממשלה - גם את הפופולאריות שלהם.

להיות שמאלני בישראל של 2010 זה לא סקסי (ברגע שיוצאים מגבולות האינטרנט זאת אומרת). להגיד שאתה לא רואה באריאל כיישוב ישראלי לגיטימי זו לא החלטה שתביא לך את מכתבי התמיכה ובטח שלא הכרה ממסדית חיובית או נחת. בכל זאת, הנה יש קבוצה לא מבוטלת של אנשי תרבות שעומדים מאחורי הטענה שלהם בבטחון. למה זה מרגש? כי לעומתם, עוד לא שמעתי על מוזיקאי ישראלי שהעז להביע דעה נחרצת כ"כ בנושא פוליטי בישראל.

בניגוד לארה"ב בה ברוס ספרינגסטין השתמש בתמיכה המובהקת שלו בברק אובמה כדי לקדם את אלבומו החדש, או אמנים כמו קונור אוברסט, טרנט רזנור, my morning jacket ואמנים רבים נוספים אשר החרימו את אריזונה בגלל מדיניות הגירה גזענית, פה בארץ האמנים חיים בפחד מלגעת בנושאים מעט שנויים במחלוקת – העיקר לא לפספס אף מכירת כרטיס בהופעה הקרובה ב"זאפה".

החרים והפך לגיבור. קונור אוברסט

דוגמא חיובית אחת שלצערי אני חייב לציין היא אריאל זילבר. אמנם אני רחוק מלתמוך בדעות הפוליטיות שלו ולעיתים אף מזועזע מהן, אבל לפחות הוא עמד על שלו.

אלביס קוסטלו תכיר את לימור לבנת.

כשהגרסא הטורקית של בופה חופשי במג'יק 1 (או בשמה הפופולארי יותר ה"מרמרה”) הגיעה אלינו מחופי טורקיה האימפקט היה מיידי. אלביס קוסטלו ביטל, הקלקסונז והדי וי די של הגורילאז ביטלו, אפילו הפיקסיז שבימינו מוכנים לעשות פרסומת ל- "מיץ פז" בעבור חופן דולרים לקחו צעד אחורה וביטלו. באותו הזמן הסלוגן היה "טיפשים האמנים מחו"ל שלא מבינים שלא מערבבים בין פוליטיקה לאמנות. אמנות צריכה להתקיים בפני עצמה והם צריכים לבוא להופיע פה בשביל הקהל שאוהב אותם.

כמו שאומר המשחק "סבבה והכל, אבל...” האם הממשלה מבינה שהאמירה הזו היא דלת מסתובבת? אם האמנות צריכה להתעלם מפוליטיקה ולהופיע עבור הערך התרבותי שלה אז הפוליטיקה צריכה להתעלם ולתת לאמנות להביע את עצמה.

כל פוליטיקאי מצוי מוזמן להביע את דעתו בנוגע לאותם אמנים שבוחרים להחרים את האולם באריאל כל עוד הוא מביע אותה כדעה אישית על המצב, אבל לא ככה עובדת ישראל.

מה קיבלנו מאז תחילת החרם? פוליטיקאים הציעו לפטר את כל החותמים על העצומה, התחילו לפשפש כבר בעבר הצבאי של כל אחד מהחותמים (הרי זה ברור שכדי להיות אזרח ישראלי לגיטימי אתה חייב לעשות צבא - להיות אזרח שומר חוק, איש עבודה הגון, לתרום לקהילה, לשלם מסים, ביטוח לאומי וכו', כל אלו לא משנים כלום. עדיף שתעלים מסים אבל תעשה צבא. עדיף קרבי), לטעון שהאמנים מפלגים את העם, להפסיק לממן אותם, לקרוא להם בוגדים ומה לא? נשאר רק לבטל להם את הזכות לחנות בחניון הבימה החדש.

אגב – מסתבר שעדיף להיות נשיא לשעבר שמואשם באונס מאשר להיות שחקן שמביע את דעתו. הרי משה קצב עדיין נהנה מהרבה מאוד הטבות כלכליות מכספי המסים שלנו (לפי החשדות ההערה אחרונה לא מתייחסת לקובי ומשה פרץ), לעומת זאת, את רמי הויברגר צריך להחרים. הלוואי שכל הפוליטיקאים היו נהים מעורבים כ"כ בעולם התרבות כשהיה צריך לחלק תקציבים למשרדים בממשלה ולהכריע מה יותר חשוב – ספרות או תנ"ך.

המחרים ממחרים פטור. רמי הויברגר.

קמפיין ההסתה הפוליטי שמתרחש בימינו כנגד אותם במאים, שחקנים, מחזאים ועוד הוא חשוך מאוד. זהו קמפיין הקורא לסתימת פיות ודה- לגיטימציה של אנשי רוח אשר מביעים את דעתם בצורה השמורה להם. אין פה הפגנות והפרעות סדר (למרות שאם אתה חרדי זה לגיטימי מסתבר) ואין פה הסטה כנגד המדינה. יש פה כמה אנשי תרבות שנוקטים עמדה ביחס לעבודה שלהם ומה שהיא מייצגת עבורם. אל מולם, עומדת מדינה שמסבירה להם בבוטות שבישראל 2010 אין מקום להביע דעה מחוץ לקונצנזוס. תיישר קו או תזוז הצידה.

מה זה משנה מה דעתי. תהיה בירה! - וועידת המוזיקה של הייניקן

2010-08-29T21:51:00.001+03:00

תופעה מעניינת ומורכבת היא "ועידת המוזיקה הבינלאומית" של הייניקן.

הקונספט של פאנלים ביום והופעות בלילה הוא קונספט מעולה שמשרת היטב את התחושה הבינלאומית.
לשבת בבוקר ולהשקיע את הזמן בדיונים על תרבות, מוזיקה ונושאי הלווין שלהם כאילו מעולם לא היו לנו "משטי שלום” או ראש ממשלה עם יכולת קוניטיניאינטי שהייתה משאירה את אבי ביטר מובך. בערב להינות מהופעות שנחשבות ל"חמות" גם בעולם ולא רק באוסף הקסטות הנוסטלגי שקשה לנו לזרוק לפח בגלל סיבות סנטימנטליות שלא לומר ארכיוניות.

הבעייתיות היא לא במותג.

אבל כמו שאמרתי קודם. מעבר לשכבת השמחה החיצונית, הנושא הוא קצת יותר מורכב בעיניי.

זוהי לחלוטין יוזמה מעולה וראוייה לציון. גם כי היא מצליחה להביא לכאן דמויות חשובות ומעניינות מתעשיית המוזיקה הבינלאומית ( מתוך הרשימה של האורחים הבינלאומיים אני אישית הכי מצפה לשמוע את Panos Panay, האדם שייסד את הפלטפורמה המעניינת – אך זקוקה עוד לפיתוח - SonicBids) וגם העובדה שיש ניסיון ליצור פה מסורת עם חשיבות תרבותית אמיתית. הבעייתיות שלה היא המיקום.קצת מוזר לבסס וועידה שמתיימרת לדון בתעשייה המוזיקה והעתיד שלה דווקא במדינה שאין בה באמת תעשיית מוזיקה וגם זו שיש, תקועה אי שם בשנות השמונים.

בבחינה התיאורטית, ככנס מקצועי,”וועידת המוזיקה הבינלאומית" של הייניקן עומד בתקנים בינלאומיים. רשימת הפאנלים ארוכה והנושאים רלוונטיים ומסקרנים"
“אמנות עיצוב המוזיקה" שמדבר על מוזיקה מפרספקטיבה של עיצוב גרפי, עטיפות אלבומים ולוגואים. “מינוף וחשיפה לשוק המוזיקה הבינלאומי" שמדברת על פלטפורמות אינטרנטיות למינוף העשייה המוזיקלית בעולם, “פיתוחים בעולם הניו מדיה" וכמובן "מוזיקה או רייטינג, ערוצי המוזיקה לאן?”. הרשימה עוד ממשיכה.

הנושאים בכנס הם מעניינים ויכולים להוות בסיס לדיונים מתמשכים ולהפריית המחשבה היצירתית אלמלא היו מתקיימים בצורה כמעט מנותקת מהתרבות הישראלית.

הקהל לו מיועד הכנס (אשר השפה המדוברת בו היא עברית) הוא אנשים מתעשיית המוזיקה בארץ. “תעשיית המוזיקה בארץ" לאותם יומיים של הכנס אינה כוללת בתוכה את המוזיקה המזרחית, את תרבות גלגל"צ, התייחסות למהו סיבוב הופעות בארץ ישראל והעובדה שהכי קרוב שיש לנו מודעות ל - "פלטפורמות מינוף וחשיפה לשוק המוזיקה הבינלאומי" זה איך לפתוח Fan Page בפייסבוק. גם בנדקמפ, עדיין לא חילחל אצל כולם.

קריירה בונים. לא נתקלים בה בטעות. LCD Soundsystem

אחד הדברים הזכורים לי במיוחד מהכנס הקודם היה הפאנל בו התארחו החבר'ה המקסימים של LCD Soundsystem אל מול סקאזי, תמיר מוסקט ואסף אמדורסקי. בעוד ג'יימס מרפי הרבה להתנסח, לדבר על הבנייה של אסתטיקת הסאונד שלו, ה"מורשת" המוזיקלית וסיפור החיים שהביא אותו להיות מי שהוא מוזיקלית בימינו ישבו מולו שלוש מוזיקאים ישראלים( למעט מוסקט, מה שלא מפתיע אותי) אשר נראו כאילו הקריירה שלהם היא מקרית לחלוטין. סקאזי היה עסוק בלהעביר בדיחות על זה שהוא חייב להשתין ולכמה בי פי אם הוא מגיע בהופעות שלו ביפן ואמדורסקי שרוב הזמן היה עסוק בלבדוק איך הוא נראה למעט רגע מביך אחד בו הוא פתח במונולוג על כך שלדעתו לא צריך לאלתר בהופעות וצריך כמה שיותר לספק את הקהל ולתת לו לשיר את השורות שהוא אוהב לשיר. “כל הסולואים הארוכים האלו זה רק מוזיקאים שמעשעים את עצמם, הקהל משתעמם מזה" (לא ציטוט, אבל פראפרזה די מדוייקת).

אמנים / לייבלים שלוקחים את עצמם ברצינות ובאים ללמוד יוכלו להפיק המון תועלת מרצף הפאנלים הצפוי. אם לא טיפים קונקרטיים אז לפחות לרכוש כמה וכמה תובנות על תעשיית המוזיקה בארץ ותעשיית המוזיקה בחו”ל (שתי חיות שונות לגמרי). אני יכול רק לדמיין מה לייבלים פעילים ושאפתניים כמו אנובה או אמנים שונים ששרים באנגלית ומקווים לפרוץ בחו"ל יכולים להפיק ולעשות בזכות הכנס הזה. במחשבה שנייה, אני חושב שיכול היה להיות אפילו מעניין יותר פאנל שמורכב מאמנים כמו הבלקן ביט בוקס, אסף אבידן, גבע אלון, יובל הרינג ונציגים של אנובה שיסבירו עבודה ישראלית בחו"ל, אנשים שחוו וחווים זאת על הבשר שלהם, גם את ההצלחה וגם את הכישלון.

הרושם מהכנס שיתקיים בשלישי הקרוב בטח ייעלה בפוסט עתידי פה.
בינתיים אני יכול לשמוח שלפחות יש תירוץ לפגוש הרבה חברים ואנשים טובים, להתעדכן קצת, לשמוע רעיונות מעניינים מאנשים גדולים ולרגע אחד לתת תחושה שברגע שנצא מאולם ההרצאות של גני התערוכה נחווה תרבות מוזיקה אחרת בארץ, החום יירגע קצת ויירד גשם נעים לסירוגין.

בחום הזה, וועידה של הייניקן באה טוב. לא משנה מה הנושא.

הרוחות של תיאטרון "תמונע"

2010-08-11T18:35:00.000+03:00

אני אתחיל את הפוסט בזה בגילוי נאות:

בערך 80% מחברי we are ghost הם אנשים שאני מכיר ואוהב מאוד באופן אישי, מצד שני גם 80% מהאנשים שראיתי בהופעה בארץ בשנים האחרונות, לכן זה אולי גילוי נאות אחד מבטל את השני.

We Are Ghosts הוא מעין אסופת נגנים משתנה אשר נפגשת מעת לעת לכמה שעות של סשן אילתורים מוקלט. את הסשנים המוקלטים הללו לוקח בני "מופרלקסיס" אסתרליקס ממקסס, ממסטאר ומגבש אותם לכדי אלבום (שניתן להורדה בשיטת "שלם כפי רצונך" בעמוד הבנדמקפ של הלהקה). את האלבום השלישי החליטו החבר'ה להקליט בהופעה חיה. את האלתורים שלרוב שמורים לאולפנים הם החליטו לעלות על במת תיאטרון תמונע.

נכון לאתמול, We Are Ghosts היו:

‫אודי רז‬, ‫דני רווה‬, אורי דרור, נועה מגר, גיא חג'ג', Saccadic Eye Motion, מתן נוייפלד, מורפלקסיס, דויד פרץ, יהוא ירון, שיר-רן יינון.

בעיניי, אלתור- אם זה בשירה ואם זה בנגינה – זה סוג של דיבור אסוציאטיבי. הכישרון והניסיון של נגן הוא כמו אוצר המילים שלו. כמה שהוא יותר רחב הוא יידע לבטא את עצמו יותר טוב. את יכולת הביטוי של רוב מי שהיה אתמול על הבמה אני מאמין שאתם כבר מכירים משלל הפרוייקטים ופעילותיהם המוזיקליות. השיחה שהייתה על הבמה לעומת זאת, אפילו הצליחה להתעלות על סך מרכיביה המשובחים.

כל שיר מתחילים מתוך תו, סאונד או אפילו תחושה מסויימת שאחד מהנגנים יוזם. לאט לאט בתיאום (לרוב כמעט) מושלם שרק תגובה ספונטנית אמיתית יכול להפיק שאר הנגנים מתחילים להגיב לו. התוצאה נעה מרגעים אווירתיים חלליים דרך אלתורים קראוט רוקיים הזויים וסשנים של להקות פסיכודליות שונות מהסבנטיז (הרפרנס שאני חושב עליו הוא האלבוםmushroom head של Can) ונגמרים לעיתים בפיצוצים ששמורים ללהקות פוסט רוק מהטובות ביותר. הקליימקסים לא בהכרח מגיעים בשיא הרעש אלא גם בנקודות השקטות והאינטימיות ביותר שהסאונד שלהם יכול להנפיק.

ברקע הוצג וידיאו ארט שרק הרחיב והמחיז את התחושות שהמוזיקה עצמה עוררה (על הוידיאו ארט אחראיים מירב שחם ופלנקטון) והשלימו אותה בסנכרון נהדר. השילוב של הדברים גרם לתיאטרון "תמונע" שלרוב תקוע בין המעונב למלוכלך להפוך לערב אחד לשדה התרחשות אורבני אמיתי.

בשנה האחרונה הייתי בהרבה הופעות ישראליות במועדוני הופעות שונים. ראיתי להקות שעומולות חודשים על האירוע שלהם, מתכננות, בונות ועושות. מה ש – We Are Ghostsהצליחו לעשות לי אתמול, הרבה זמן לא חוויתי. למשך כמעט שעתיים נקרעתי מתוך המציאות היום-יומית שלי, מתוך המחשבות, התחושות והדאגות הקבועות ופשוט הוצנחתי לתוך מקום אחר.
שעתיים הופעה זה לא דבר פשוט ולרוב דורש ניסיון של ללהקות מנוסות בעלות רפרטואר עשיר. בערב הזה היו לדעתי בין 4 ל – 5 קטעים בלבד. הם היו ארוכים, קשים , מאתגרים ולא בהכרח תמיד קוהרנטיים. כל אלו לא נאמרים בגנאי, אלא בסיפוק עילאי.

הרבה מאוד זמן לא ראיתי הופעה שהצליחה לרתק ולהעביר אותי חוויה כמו ההופעה הזו. כזו שהמוזיקה בה מתעלה מעבר להתרחשות הפיזית שעל הבמה, בה כל נגן נותן את הכישרון שלו לידיים של היצירה הכללית ללא כוונה לקבל ממנה חזרה. הופעה כזו שמשאירה אותך חסר מילים וכמעט נבוך מהמעמד של לבוא ולברך את חבריך שכרגע היו על הבמה על זה שחלקו איתך רגע אינטימי כ"כ שהם עצמם יצרו.

ההבדל הדק בין הופעה להתרחשות. הערב של We Are Ghostsהיה התרחשות מוחלטת ונהדרת.

נ.ב

את האלבום הראשון והשני (שגם הם מורכבים מאילתורים נהדרים) ניתן להוריד בשיטת "שלם כמה שנראה לך נכון" (תזכרו שהכסף הולך למען הקלטות והאלבומים הבאים – אז יש לכם הזדמנות לתמוך ישירות ביצירה של מוזיקה חדשה שתוכלו להינות ממנה).

לקניית / הורדת האלבומים:

http://weareghosts.bandcamp.com

ולאחרונה גם נפתח ערוץ יוטיוב עם קליפים / תיעוד של צילומים מהסשנים:

http://www.youtube.com/user/AreGhosts

05Mixtape - לאוקיינוסים אין זיכרון

2010-08-05T16:51:00.001+03:00

05Mixtapes

סדרת מיקסטייפים חדשה

כל חודש מצטברים עשרות (אם לא מאות) שירים חדשים באוזן. חלקם חדשים לעולם וחלקם חדשים לביוגרפיה האישית שלי. חלקם זכרונות שצפים מחדש וחלקם מוצאים את דרכם לרגעים החדשים בחיים. אוסף זכרונות, מחשבות, תחושות ואהבות חדשות-ישנות.

הסדרה – 05Mixtapes היא סדרת מיקסטייפים חודשית חדשה. בכל חמישי לחודש ייעלה לאוויר מיקסטייפ חדש שמורכב משירים שהתנגנו אצלי הרבה (או במערכת או בראש) ויינתן להורדה דרך הבלוג האישי ודרך הפייסבוק. הקבצים יכללו עטיפה קדמית / אחורית עם רשימת השירים והאמנים המבצעים.

הכיף הוא לחלוק חוויות מוזיקליות ולשתף כמה שיותר אנשים בדברים היפים שמגלים לאורך החיים. המיקסטייפים הללו הם הדרך שלי לנסות ולתרום את חלקי. אתם מוזמנים להוריד את המיקסטיייפים, לחלוק אותם עם חברים, לשים אותם באייפוד שלכם כשאתם נוסעים לעבודה, בשביל זה הם נרקחו.

אבל (!) אם אהבתם את השירים / להקה במיוחד, תתרמו להם חזרה – תקנו אלבומים, לכו להופעות שלהם, תראו להם אהבה.

רועי.

להורדת המיקסטייפ הראשון:

http://www.mediafire.com/?osc5qkf1rqle26q

לא יודע מי רצח את אמנדה פאלמר. אבל אני יודע מה היא רצחה.

2010-07-28T11:12:00.000+03:00

אמנדה פאלמר, בעבר חציו הנשי של ה - Dresden Dolls, ובימינו בעלת קריירת סולו בעלייה ידועה כאישיות פעילה מאוד ברשתות חברתיות בעיקר כבלוגרית וכאמנית שנמצאת באינטראקציה צמודה עם עוקבי הטוויטר שלה ובחזית קידום האמנות דרך רשתות חברתיות.

לא נדיר שהיא תכתוב שיר חדש ותוך שניות תעלה אותו ליוטיוב בעזרת מצלמה ביתית ויוקלילה. שלא נדבר על אחת היוזמות המקוריות והמדוברות שלה - עיצוב ומכירת חולצות בסכום מצטבר של – 19,000 דולר בעשר שעות בעזרת חשבון הטוויטר שלה בלבד.(מעניין בכמה זמן עושים את הסכום הזה מתמלוגים ממכירות דיסקים)

לאחרונה צץ פרוייקט קטן וחדש שלה כשהיא העלתה ליוטיוב גרסא שלה ל"Idioteque"

של רדיוהד. לא הרבה אחרי, היא שיחררה אי פי קטן (דרך בנדקמפ)שמוקדש כולו לרדיוהד ויוקלילה (מנסה לחשב כמה זה 15% מ - 84 סנט). הפרוייקט, שבעיניי סובל מחפיפניקיות ויד קלה על ההדק מעלה שאלה מעניינת – האם הקלות החדשה שבה אמנים יכולים לשחרר מוזיקה חדשה למעריצים שלהם היא בהכרח חיובית?

אמנדה פאלמר מחריבה את רדיוהד

ככל שיש פחות מסננים (בעצם פאלמר יכולה להקליט /למקסס ולמאסטר את כל הפרוייקט הקטן הזה בביתה) האם אנחנו והאמנים לא חשופים ליותר מדי גחמות מיותרות אשר מורידות מערך האמן? קצת כמו לשלוח אס אם אס מביך לבוס שלך כשאתה שיכור.

דוגמאות נוספות למקרים כאלו הן שני האלבומים האחרונים של ניין אינץ' ניילז. אשר שניהם היו מוצלחים יחסית, אבל בספק אם רזנור היה מוציא אלבום כפול עמוס במוזיקת אמביאנט בלבד (אשר ישנה הסכמה כמעט גורפת שאפשר היה לקצץ אותו בחצי) במידה והיה צריך להעביר את החומרים המוזיקליים תחת השיקול של – האם יהיה בזה כסף חזרה והאם מישהו יהיה מוכן לתמוך בפרוייקט כזה? כנ"ל לגבי אלבומו העוקב (והחינמי) the slip, שלמרות שכלל כמה פנינים נחשב ל"לא אפוי" בסטנדרטים רזנוריים.

האם העובדה שלשחרר אלבום נהייה קל יותר ויש פחות "מעצורים" בדרך, יחד עם העובדה שמכירות האלבומים הולכות וצונחות יביאו למצב בו אמנים ממהרים לשחרר יותר חומרים (לעיתים כאלו שאולי במצב אחר היו עוברים קצת יותר סינון) ונתחיל לקבל אלבומים שהם בגדר קוריוז משעשע לעולמו הפנימי של האמן (במקרה הטוב) ומוצרים כמעט מחופפים אשר נולדו עקב גחמה או חוסר סבלנות של האמן / הקהל שלו (במקרה הרע )?

מצד אחד זה יכול להצביע בעצם על הנטיות האומנותיות המקוריות של האמן, ואולי אנחנו כמאזינים נתחיל לקבל קטעים יותר ויותר מעניינים ובאמת נטולי שיקולים מסחריים ותזמון (אם פעם אמן היה מנסה להוציא אלבום בשנתיים בממוצע, עכשיו הם יצאו לעיתים קרובות יותר) מצד שני יכול להיות שנתחיל לקבל מוצרים בינוניים יותר במינונים גדולים יותר.

אפשר גם לשאול מה תהייה משמעותו של אלבום? אם בימינו הרבה אנשים מרגישים שנעלמה ההתרגשות משחרור אלבום חדש בגלל שהוא דולף חודשיים קודם לכן לרשת, אז האם יכול להיות בעצם שזה גם יהיה סופם של הסינגלים? או "הצצות" לאלבומים קרובים? הרי אנחנו לאט לאט מקבלים את כל החומר בציפות ובתדירות גבוהה. האם נמשיך להתרגש מהציפייה לחומרים חדשים מהאמן האהוב עלינו שבעצם מוציא כל שבוע משהו חדש, או שלאט לאט נפתח חסינות ואדישות, כמו שנהיינו אדישים להופעות "השקת סינגל/אלבום/חודש חדש" באוזןבר?

אין ארוחות חינם. בסוף כולנו שוטפים כלים.

2010-07-16T10:22:00.000+03:00

מה שהוביל אותי לכתיבת הפוסט הזה הוא דווקא מאמר התגובה של יאיר יונה בבלוג של "קסטה" על המהלך האחרון של בנדקמפ.

Bandcamp, בקצרה, הוא אתר שמאפשר למוזיקאים לאחסן ולתת להאזנה את שיריהם ואלבומיהם בסטרימינג ואפילו ניתן לאמבד את השירים בקלות מאתר לאתר. בנוסף האתר נותן לאמן את האפשרות למכור את המוזיקה שלו בעותקים פיזיים או קבצים דיגיטליים במחירים בהם הוא יקבע או אפילו בחינם. ביממה האחרונה "בנדקמפ" סיפרה על מודל כלכלי חדש (אולי בעצם הראשון שלהם) שאומר שהם יתחילו לבקש אחוזים מתוך מכירות המוזיקה (10% או 15% תלוי בכמות המכירות של האמן).

יאיר מוחה על כך שהאתר עשה מעין "תרגיל" למוזיקאים שהשתמשו באתר, הפיצו אותו לכל עבר (עם המוזיקה שלהם) ובעצם הפכו אותו לכל כך גדול ורלוונטי ועכשיו פתאום נזכרו לקחת מהם כסף. המחאה (ממה שהבנתי) היא בעצם הפרסום שקיבלו בחינם מאמנים ועכשיו הם מפתיעים את אותם אמנים עם אחוזי מכירות.

אני חושב שהמעבר של באנדקמפ ללקיחת אחוזים הוא בסופו של דבר מהלך חכם וצודק מכמה סיבות.

אתרים כמו בנדקאמפ לרוב נפתחים ונסגרים באותה מהירות. העובדה שהאתר הזה שרד עד עכשיו במתכונתו הנוכחית הוא לא פחות מפלא בעיניי. המציאות היא שאתר כזה, כדי להמשיך להתקיים, יותר מזה, להמשיך להתפתח חייב לגייס כל הזמן עוד כסף. בסופו של דבר עם רצון טוב ואהבה למוזיקה בלבד, אי אפשר להחזיק יוזמה אשר דורשת משאביים כלכליים וזמן של אנשים. לדעתי האתר עמד בפני שתי אופציות – למצוא את עצמם בקושי מחזיקים את הראש מעל המים ולהיסגר או למצוא דרך להרוויח כסף חזרה.

בעלי האתר בחרו להרוויח כסף חזרה. אני לא חושב שבאמת עשו "תרגיל" על גב האמנים. הפלטפורמה שבנדקמפ הציעו (ובעצם עדיין מציעים) היא נכון לעכשיו הטובה ביותר, נגישה ביותר וסקסית ביותר לאמנים לשים את המוזיקה שלהם ברשת, בלי התחייבויות, בלי טרחה ובלי כלום. הפלטפורמה עצמה היא כרגע אחת המוצלחות אם לא הכי מוצלחת.

הם לא חבר'ה רעים, הם רק מבינים שצריך להתעורר

המציאות היא שאם בהתחלה היה מוחבא איפשהו באתר אופציית ל"חבילת פרימיום" או "דמי הרשמה" היוזמה הזו מעולם לא הייתה מצליחה. גם כי אמנים מקבלים חררה רק מלראות את המושג "לשלם כדי לאחסן את המוזיקה" וגם כי לא חסרים אתרים שמוכנים לתת לך שירות לאחסון מוזיקה וכו' אבל מגבילים אותך באופציות שלך כל עוד אתה משתמש בחינם.
בנדקמפ הייתה צריכה שתתנו לה הזדמנות אמיתית. שתתאהבו בה ותבינו עד כמה היא טובה. אבל עכשיו היא צריכה אהבה חזרה. היא צריכה להתפרנס. אתם יודעים מה? יחסית להרבה אופציות אחרות ברשת, הם עושים את זה די בהוגנות.

בסופו של דבר האתר לא מבקש:
1.כסף מאמנים שנותנים את האלבום שלהם להורדה בחינם
2.לא מבקשים ממך מקדמה או להשקיע כסף עד שלא הרווחת את הכסף.
3.לא שודדים את האמן באחוזים ובעצם לא עוברים על שום חוק שחברת הפצה הקימה.
4.חוץ מאחוזים ממכירת האלבום (בואו נזכור גם שכל פלטפורמת הקנייה נבנתה על ידי בנדקאמפ) בעצם חוקי המשחק לא התשנו. תמשיכו להשתמש בו כרצונכם. זה עדיין דף הבית המוזיקלי האולטימטיבי שבניתם לעצמכם!

עדיין מוחים על כך שבעלי בנדקאמפ רוצים אחוז מהרווחים של המכירות? החבר'ה באתר השאירו פרצה מאוד גדולה לאמנים.
אתם עדיין רוצים למכור דרך עמ' הבנדאקמפ שלכם? שימו לינק לחנות שלכם ברשת, או לעמוד כלשהו שלכם בו אפשר לקנות את הדיסק. אין פה שום הכרח לקנות דרך השירותים שבנדקאמפ מציעים. פשוט תוסיפו לינק משלכם – רוצים לקנות? תלחצו פה. וסיימתם.

לעומת אמנים ש(משום מה) מוכנים לעבוד בחינם לעיתים קרובות מדי, נותני השירות בתעשיית המוזיקה לא מתכוונים או אמורים לעבוד בחינם. בנדקאמפ ניסתה לא להתערב כמה זמן שיכלה. אבל גם העבודה והזמן של העובדים שלה שווה כסף ומישהו צריך לשלם אותו. במקום לגבות אותו ישירות מהמוזיקאים כדמי מנוי הם מבקשים אחוז קטן מכסף שנעשה בעיקר – בזכות היוזמה שנקראת בנדקאמפ.

העיניים הכי שחורות

2010-07-08T17:35:00.001+03:00

לפני עשור, כאשר נחתו פה Porcupine Tree לאחרונה, הם היו בעיצומו של סיבוב ההופעות לאלבום Lightbulb Sun, אחד האלבומים היפים ביותר שהלהקה שיחררה אי פעם. מאז הלהקה החליפה את המתופף כריס מייטלנד עבור גאווין האריסון ואת השפעות הרוק המתקדם מטובל ברוק גיטרות אלטרנטיביות ומופקות לעילא בהשפעות מטאל, אמביאנט ועדיין הכל מופק לעילא.

ניכר אתמול שסטיבן ווילסון, תושב ישראל לפרקים, באמת רצה לשמח את המעריצים והחברים הקרובים בארץ שחיכו לראות את הלהקה כ"כ הרבה זמן.
בין השירים ניסה ווילסון להראות לקהל הישראלי כמה שהוא אוהב אותו וכמה הוא שמח להיות פה. בתחילת המופע הוא אפילו פולט בטון נרגש "טוב לי פה" כשהוא מדבר על ישראל. השיא מגיע כשסטיבן שואל את הקהל "כמה כמה?” בעברית ומתייחס לחצי גמר המונדיאל אשר מי שהגיע אתמול לגני התערוכה החליט לפספס.

הסטליסט שבטור הנוכחי (שכמו קודמו) מאופיין ע"י חלוקת מהופע לשני חלקים – האלבום החדש במלואו, והחלק השני שהוא מעין אסופת שירים של הלהקה, קיבל אתמול צבע מעט שונה.
אמנם הוא עדיין אופיין בעיקר ע"י האלבום האחרון ומחומרים מאוחרים יחסית, אבל מצד שני קיבלנו הפתעות בצורת Hate Song, לאזארוס (כרגע לא כ”כ מנוגן בטור הנוכחי) Dark Matter , Blackerst eyes. כבר באמצע ההופעה עצר סטיבן והתנצל על כך שלא יוכלו לנגן את כל השירים שהיינו רוצים לשמוע, כיוון שעבר כ"כ הרבה זמן משהם הופיעו פה לאחרונה ויש הרבה פערים להשלים.
להקות כמו פורקיופיין טרי, שהן לא להקות של "להיטים" הן להקות שהסטליסט שלהן תמיד יהיה בעייתי. זאת להקה שכל אחד ניכס שירים כ"להיטים" עבורו ותמיד יישאר שיר שהוא יירצה לראות בהופעה וכנראה שלא ייצא לו.

ויזואלית, המופע של פורקיופיין טרי, כלהקה, הוא לא הפוקוס. מעבר לווילסון, חברי הלהקה לא מחפשים למשוך תשומת לב יתרה, אלא בעיקר לנגן כמו שצריך. הלהקה משאירה את רוב תשומת הלב אל הוידיאו ארט המושקע עליו אחראי הצלם והגרפיקאי הדני לאס הויילה.
בחלקו, הוידיאו ארט היה הרחבה יפיפיה של הארט שאפשר לראות בעטיפות האלבומים של הלהקה ואף מעין "המחזה" שלהם, בחלקם האחר הם מטרונום חי והזוי (לעיתים קיצוני) למוזיקה המנוגנת.

עבורי, ההופעה אתמול בגני התערוכה היוותה שיא מסויים. בשבילי Porcupine Tree הייתה להקה שגיליתי בתקופת התיכון שלי וגדלתי איתה והיא איתי תקופה ארוכה מאוד. גם אני קיוויתי לשמוע הרבה יותר חומרים ישנים אבל היה ברור שעיקר הפוקוס יהיה על הדברים המאוחרים, אלו שהביאו להם את מרבית הקהל אתמול בגני התערוכה. אבל היי, לפחות קניתי את החולצה!

הביט שמנענע את הישבן

2010-05-07T21:18:00.000+03:00

ביום ראשון הקרוב, בסביבות עשר בערב אני ומיטל בן שבת (שותפתי לתוכנית מאסטר מיינד, או יותר נכון, אני השותף שלה לתוכנית) נתקלט ב"פרוזדור" בתל אביב. בשבילי זאת תהייה פעם ראשונה שאני מתקלט שם.

בכללי, עבר הרבה מאוד זמן מאז שתקלטתי פעם אחרונה, מעבר ליום עצמאות שבו הייתי שותף חלקי מאוד לתקלוט, לא תקלטתי כבר בערך 3 שנים. פעם אחרונה הייתה במועדון הדאנג'ן האפלולי שביפו, שבו בין הלקאות ממקצבי הנויז של מרזבו או בוריס יכלתי לשמוע את דיבורי הזימה עטופים בויניל (לא כתקליט, כלבוש). מיותר לציין שפה המקרה שונה לחלוטין.

התלבטות ראשונה: מחשב או דיסקים?
ההחלטה הראשונה הייתה לתקלט מהמחשב, מכמה סיבות.
הראשונה היא שזה קומפקטי. יש לי ערך סנטימנטלי גבוה לדיסקים ותקליטים, מצד שני, זאת גם הסיבה שאני ממעט להוציא אותם מהבית. התחושה הזאת שיש כשאתה מוציא דיסק מהבית והוא חוזר שרוט / הרוס מכל סיבה שהיא, היא פשוט נוראית בעיניי. הרומנטיות לדיסקים ולתקליטים שלי גורמת לי להעדיף להוציא את המחשב.
השנייה היא האפשרויות הבלתי מוגבלות. גם אם אני אכין דיסקים צרובים עם שירים מועדפים, האופצייה לתקלט שני שירים שצרובים באותו האלבום נהיית קצת יותר בעייתית (מבחינת המעבר החלק בין השירים).

התלבטות ראשונה: דיסקים או מחשב?

התלבטות שנייה: מה לתקלט ב"פרוזדור"?

מה שמתאים למקום אחד לא מתאים למקום אחר. בהשוואה לדאנג'ן זה ברור שהתקלוט בפרוזדור צריך להיות שונה מאוד.
לכן את השבוע האחרון העברתי במיון ובחירה של שירים, שזה תמיד תהליך מעניין בעיניי.
אתה לא יכול לשים לחלוטין רק מה שבא לך. לדעתי צריך להתחשב במי הקהל שלך ואיפה אתה מתקלט, מצד שני חשוב לשמור על הטעם האישי שלך ולא סתם לנסות להיות "פליזר". חשוב להחמיא לקהל אבל גם לאתגר ולחדש.

למזלי הכיוון הכללי ידוע מראש. בסופו של דבר הסיבה הרשמית לתקלוט ביום ראשון זו חגיגה של חצי שנה לתוכנית "מאסטר מיינד", ככה שאנחנו הולכים מראש לביטים של אל סי די סאונדסיסטם ופוזלים מדי פעם לרוק של ה – Japandroids. בין לבין עוברים קצת לקריסטל קאסטלס, רמיקסים לרדיוהד וביטלס והבלחות ל Why? שביקרו פה רק בשבוע שעבר.

התוצאה הסופית היא סופ"ש מלא בהעברות מדיסקים לתיקיית "תקלוט" במחשב, בירור בפעם המאה שהוירטואל די ג'יי לא עומד לזייף, כמעט נמק בצוואר מתזוזת הראש לצלילי הביטים שיוצאים מהמחשב והרבה התרגשות לקראת יום ראשון בערב.

האם הוירטואל די ג'יי יזייף?

מקווה לראות אתכם שם מחייכים, שותים ומנענעים את הישבן. ותזכרו, להתחיל את השבוע בריקוד ושיכרות קלה, מבטיחים שבוע טוב!

יש לכם טיפים לתקלוט? בקשות מיוחדות? תשאירו את דאגותיכם בתגובות או ספרו לי בפייסבוק / טוויטר

הפינה הישראלית

2010-04-28T04:32:00.001+03:00

זאת גם מיני הקדמה לפינה חדשה וגם עוד סיפור מקסים של איך הרשתות החברתיות מקשרת בינינו גם מקצועית וגם חברתית.
לפני חודש, בשיא ההייפ הארט ברוטאי נתקלתי ברחבי הפייסבוק בבחורה מקסימה בשם מיטל בן שבת, עוד חובבת מוזיקה נלהבת ופעילה. אחרי שיחה אינטסיבית שהסבירה לי למה אני צריך להגיע להופעה של ארט ברוט ועל נבכיה של תעשיית המוזיקה בארץ הגענו לזה שמיטל מנחה מזה כמה חודשים תוכנית בשם Mastermind ברדיו סמינר הקיבוצים (כל יום ראשון בשעה 14:00, וגם אפשר לשמוע באייקאסט).
תוסיפו עוד רבע שעה לאותה השיחה ועלה הרעיון הבא: בתוכנית של מיטל יש פינה על אינדי ומוזיקה אלטרנטיבית ישראלית שלאחרונה התפנה בה עמדת המגיש. ברוכים השבים חלום ישן לדבר ברדיו באופן קבוע.

לאחרונה התחלתי להתעסק מחדש בבלוג ולשים דגש על המוזיקה בארץ. יש פה הרבה להקות טובות ומעניינות שלצערי לא כ"כ קבלות חשיפה במדיה הראשית (מתי ראיתם כתבה על MESS מחוץ לבלוג לאחרונה? – מינוס הכתבה המצוינת של לאון פלדמן ב"מעריב- מגזין" בשישילפני שבועיים) .
בסופו של דבר, אני מאמין שהצורה היעילה והטובה ביותר בשביל מוזיקה לנדוד ממחשב אחד לשני היא שיטת ה"פה לאוזן" הוותיקה ולכן החלטתי לרתום את הבלוג לצורך זה.
בשילוב של הבלוג והתוכנית החדשה נוצר מצב שאני חוזר על עצמי די הרבה (זה קשה לדבר על שני אמנים חדשים שונים באותו השבוע לטווח ארוך). בשתי התוכניות הראשונות שלי דיברתי על טל כהן שליו ועל הבריין קנדיז. על שניהם גם כתבתי בבלוג די בהתאמה. לכן החלטתי לאחרונה לשלב בין שניהם רשמית.

התוכנית MasterMind משודרת בימי ראשון ב 14:00, בכל אותו יום בערב אני אעלה פוסט עם הלינק לפינה שלי, ולתוכנית כולה, תוך כדי שאני אוסיף טקסט נוסף ולינקים בגוף הפוסט.
בקיצור, מעכשיו כל ראשון בערב יעלה פה הפוסט שייקרא "הפינה הישראלית", כל שבוע אני אכתוב על אמן צעיר חדש או אמן ישראלי ששמתי לב / הסבו את תשומת ליבי אליו רק לאחרונה.
כמובן שאני פתוח תמיד להצעות ורעיונות, ככה שאם יש לכם להקה שאתם חושבים ששווה לשמוע ולדבר עליה (גם אם זאת הלהקה שלכם, וגם אם זו להקה של חברים שלכם) אתם מוזמנים לשלוח לי מייל או לספר לי על זה בטוויטר או בפייסבוק.

קצת ממתקים.

2010-04-11T12:19:00.000+03:00

התכנון המקורי היה לעלות את הפוסט הזה ולספר חוויות מההופעה של הבריין קנדיז באוזןבר, אבל לצערי בגלל בעיות שונות (קארמה רעה?) לא הצלחתי להגיע למופע. בלי קשר, זאת להקה שלדעתי שווה להכיר עכשיו, כדי שבעוד כמה שנים תוכלו להגיד "הכרתי אותם עוד מהאי פי שלהם שבכלל לא יצא לחנויות, אבל עכשיו שהם חורשים את ההופעות בעולם זה מה זה ממסוחר וירד לי מהם (אבל בסתר, אני שומע אותם הרבה בבית!).

הקנדיז הכפר סבאים (שיחד עם הווט בנדיטס נותנים לי תקווה לעיר הקטנה הזאת) מנגנים ביחד כבר בערך 3 שנים, וכמו כל להקה שווה יש להם אחים פיק – אייל (הזמר והגיטריסט) ויובל (בס ושירה), ניר יונה אחראי לקלידים פסיכודליים מטורפים ודניאל עצטה מחזיק את הגרוב בתופים.

קצר, מלהיב ומדוייק

אם Tomorrow never knows של הביטלס בדיוק היה נגמר והייתי מחפש שיר שימשיך את הקו הפסיכודלי אצלי בראש, כנראה שזה היה האי פי של ה – Brain Candies שהייתי שומע. השיר השני, Take it Slow היה מספק מעבר נהדר מהביטלס בדמדומי הפסיכודאליה שלהם לימינו אנו.

בכללי, אני אוהב להקות שהתחושה שיש לך כשאתה שומע אותן זה שהן מצאו את הייעוד שלהן. יכול להיות שבעתיד הם ישנו כיוון לחלוטין והוא גם יתאים או לא יתאים, אבל כרגע זה נשמע הכי נכון שיש. נדירות הלהקות (בארץ) שההרמוניה הקולית שלהן מתכתבת כ"כ טוב עם הביץ' בויז, הקינקס והביטלס ביחד, מה גם שהכל זורם בצורה טבעית ואף לומר ציורית.

הפוסט הזה יוצא קצת מוזר. זה לא בדיוק ביקורת וזה לא בדיוק רקע. בעיקר המלצה חצי רגעית מהלב

לEP - קוראים Prepare to be amazed - , חמישה שירים. מדוייק, קצר ומלהיב. רוצו לראות אותם בהופעה!

למייספייס של הלהקה

ויאללה תצטרפו אליהם גם בפייסבוק

כאבי לב, אפר, וטל כהן שליו

2010-03-19T20:53:00.001+02:00

הפעם הראשונה ששמעתי את טל כהן שליו שר הייתה לפני כחצי שנה, ישבנו אצלי בחדר – טל,נועה מגר ואני . היא צלצלה אליי בהתראה של כמה דקות ואמרה שיש לה חבר שאני חייב להכיר ולשמוע. נועה היא לא מהמאכזבות.

אחרי שיחה מעניינת של חצי שעה הגיטרה האקוסטית כבר הייתה בידיים של טל, בצניעות הוא התחיל לנגן את Older Chests של דמיאן רייס. יש רגעים קטנים ונדירים כאלו שאתה זוכה לשמוע ביצוע של שיר אהוב בצורה כל כך יפה וכנה. זה הזיכרון הראשון שלי מהנגינה והשירה של טל כהן שליו. לפני שהם עזבו את ביתי הוא השאיר לי עותק מאלבום הבכורה שלו Heartaches and Ashes.

אלבומי בכורה הם דבר מסובך לצפות (שלא לדבר על ליצור). אלבום בכורה הוא עדיין כרטיס ביקור, רושם ראשוני קצר. אפשר להגיד שזה המשפט הראשון שאמן אומר למאזין. במקרה הטוב יוצא לו "מה קורה?" בטוח בעצמו, במקרה הרע זה "היי" מגומגם, ולעיתים נדירות זה משפט מקורי באמת שמשאיר אותך בציפייה למשפט הבא שלו.

כשיש רצף של אלבומים אפשר לראות מעבר לנקודה הרגעית, מעבר ללחשוב – האם הסאונד של האלבום הוא כזה בגלל מקריות או סגנון? האם זה בעצם "המיטב" של אמן שאוסף שירים כבר שבע שנים? והאם זה עומד להיות סטוץ חד פעמי או מערכת יחסים מבוססת לאורך זמן? בעיניי, אלו רק חלק מהשאלות שמאוחר יותר הופכות לקריטריונים לאלבום בכורה.

עשרת השירים שמרכיבים את האלבום "כאבי לב ואפר" (בתרגום חופשי) לא במקרה מצאו את עצמם ביחד תחת קורת גג אחת. פולק עם זכרונות של קאנטרי ועמוד שדרה בלוזי למדי. השירה של טל בטוחה בעצמה ומתנגנת טבעי עם המוזיקה שמלווה אותה. לרגע אחד נמצאים בארה"ב, בצומת שמשלבת את דרכיהם של קווים מלודיים ניל יאנגיים (בעיניי בולט בשיר הפתיחה – (Gods and men, ניחוחות טום וויטסיים ברגעים , האינטימיות בהפקה של דמיאן רייס (תשכחו מThe Blower’s daughter) ואולי אפשר אפילו להגיד שיש בו משהו מהאלבומים האחרונים של ג'וני קאש (בהנהגת ריק רובין).

צומת האמריקאנה ובלוז

ההפקה של האלבום, אמנם אינה מושלמת, גם לואו פיי יש דרך מסויימת מאוד לעשות, אבל היא כן עקבית ומתאימה. מבחינת סאונד, הנרטיב שעובר בין השירים הוא עקבי, גם כשהשירים נשענים על גיטרות אקוסטיות שקטות והרמוניות שירה וגם כשהצליל הנקי מתחלף בדיסטורשן האוריינטציה נשארת קבועה ומספקת המשך נכון וטבעי לאוזן. המוד הזה שנפרש בצורה טבעית כ"כ לאורך האלבום הוא תענוג צרוף בעיניי ואין הרבה אמנים שמצליחים לגבש אותו מהר כ"כ.

מה שאני כ"כ אוהב באלבום הזה היא התחושה הכללית שטל יודע ובטוח במי שהוא כרגע, מרגישים את זה בנגינה ובמילים שלו. הן אמנם מדברות על שינוי, אהבה ותהליך התבגרות עצמי, אבל השימוש בהן הוא מלאכת עבודה אשר מצליחה להישמע רעננה (במיוחד לנוכח העולם הטקסטואלי של הרבה אמנים בארץ) ולהישמע כאילו עולם המושגים בו הוא חי הוא רחב, מה שגם מגוון את השימוש שלו בשפה.

עשרה שירים באלבום הם מספיקים כדי לשמוע את משפט הפתיחה של טל כהן שליו בצורה ברורה. אי אפשר להגיד שלא נשמע דבר כזה מעולם, הרי הפולק והאמריקאנה הם סגנונות עם הרבה גיבורים שמלווים את רובנו המון שנים, אבל בהחלט אפשר להגיד שמאחורי הכל עומדת אמירה אישית וכישרון שאפשר לסמוך עליו שימשיך להתפתח. Heartaches and ashes הוא משפט פתיחה כזה, שאתה נשאר סקרן לדעת אם נושא השיחה שיעלה אחריו יצליח להיות מעניין כמו המשפט שפתח אותו. מכאן, הרושם עושה שכן.

להאזנה לאלבום המלא - לחצו כאן

הביטלס ותהליך הסרת הקסם

2010-03-14T16:40:00.001+02:00

אתמול בלילה היה לי דיון ארוך עם חברה טובה על שאלת הפילוסופיה בשקל הנצחית "עדיף חכם ורע לו על פני טיפש וטוב לו". השאלה הרגילה של – האם עדיף להיות לא מודע בכלל למה שקורה סביבך ולהיות שמח מהחיים שלך (מהחוסר ידיעה שיש משהו אחר) או המודעות העצמית והסביבתית הגבוהה אשר לרוב משלמים עליה במחיר של נבירות עמוקות מדי לתוך מצבים שלא דורשים את ההתעמקות ובעיקר את המחשבה "האם יש משהו יותר מזה", שאותה אפשר להשליך על אינספור מצבים שונים ונכונים.

באחת האנלוגיות השונות דיברנו על זוג חברים שהם ביחד עוד מימי התיכון. מצד אחד הם ביחד וטוב להם, אבל זה גם מפני שהם לא מכירים משהו אחר ולא שאלו את עצמם אף פעם "אולי יש שם מישהו בחוץ שיותר מתאים לי". המסקנה הייתה שברגע שהשאלה הזאת עולה, סוף חייך הם בפשרה. כי בחיים אין כזה דבר "הכי מתאים/ הכי טוב / הכי יפה". תמיד יהיה מישהו יפה יותר, או חכם יותר, או מוכשר יותר או עם יותר מזל וכו'. מה שאומר שהתחנת ביניים בה נעצור (בהנחה שלא ממשיכים במרדף הזה עד שמגיעים למקומות לא בריאים נפשית) היא בעצם פשרה. יש בזה משהו עצוב מאוד. כי הם הרי תמיד יש מישהו או משהו יותר, הרי איפה שעצרת זה איפה שהתפשרת. אמיר מוצהרת של "יש יותר טוב בחוץ, אבל לי מספיק טוב עם מה שיש". אני לא אומר שזה לא חשוב או בריא יותר, אבל זאת המחשבה השלמה בנושא.

המודעות, ככל שהיא מלאה יותר, היא קשה יותר. היא נטולת קסם. מחקרים פסיכולוגיים הראו שלאנשים דיכאוניים יותר, יש תפיסה נכונה יותר של המציאות. מה בעצם זה אומר לנו?
דניאל גילדנלאו (סולן להקת Pain Of Salvation השבדית) אמר לי פעם בראיון שהעובדה שהילדות שלו הייתה שמחה כ"כ, היא מה שהופכת את חייו הבוגרים לקשים יותר. כשאתה ילד, אתה לא יודע איך דברים קורים, אתה רק יודע אם טוב לך או לא טוב לך. בימי הולדת אין את העיסוק של "איפה נחגוג, מי להזמין" זה פשוט קורה. כשאתה מתבגר אתה לומד איך עושים את ה"קסמים" הללו שהופכים לאסופה של טריקים (שאל כל הורה שאירגן יום הולדת לילדיו בגיל הגן ותבינו).
הנבירה העצמית והמודעות ההולכת ומתפתחת בעצם מורידה הרבה רגעי קסם מכס המלכות שלהם.

כאן נכנס לתמונה הסרט התיעודי החדש על הביטלס – The Beatles on record. הסרט מתעתד להיות סרט דוקומנטרי אשר עוקב אחר ההתפתחות של הביטלס ככותבי שירים, מלחינים ואמני אולפן. בעיניי, זה בסיס לסרט דוקומנטרי שאמור להיות מרתק, מה גם שבמאי הסרט הוא Bob Smeaton, מי שהיה הבמאי של רוב סדרת ה Classic Albums והיה אחד הכותבים הראשיים של מיני סדרת האנתולוגיה של הביטלס. Smeaton הוא בעצם הקוסם שמספר לך איך עושים טריקים.

הגימיק הראשון, שבו סמיתון השתמש גם באנתולוגיה, הוא מספרי הסיפור, הלא הם ארבעת המופלאים פלוס המופלא הנספח ג'ורג' מרטין. הגימיק השני הוא המעברים היפים והעבודה הדיגיטלית על התמונות הישנות שכמעט קמות לחיים. הסרט נופל במקום אחד חשוב – תוכן.
הנושא אותו בוחר סמיתון לחקור הוא אחד הנושאים המרתקים ביותר בהקשר של הביטלס. להקה שהייתה חדשנית מכ"כ הרבה בחינות ואיכשהו הוא מצליח להשטיח אותו לרמת ביהיינד דה מיוזיק על אואזיס.

סקירה של שניים עשר אלבומים בשעה סרט זה כבר בעייתי, אבל במקום למנף את הזמן ולהתעמק בנקודות המעניינות ביותר (מבחינת הנושא אותו הוא בא לחקור) הוא מרפרף במהירות ע"פ ההקלטות של Sgt Pepper וה –White Album, נמנע מלהתעמק בחדשנות הטכנולוגית ובעיקר לא נותן מרחב למידע ולדמויות להתפתח. במקום זה הוא מעדיף למחזר עובדות ידועות (לחובבי ביטלס, אשר בכל מקרה הסרט הזה מיועד עבורם) או להשתמש במשפטים מעלי גיחוך קלישאתיים (הרגע בו פול אומר שהוא מקווה שהוא לא יהיה רוק סטאר בגיל 40, כי מי רוצה לראות רוקסטאר זקן ). אין באמת הרחבה על הצד הטכני כמעט והטיפול בהתבגרות הלהקה הוא די רופף.

מה שסמיתון כן מצליח לעשות (עבורי לפחות) הוא את אחד הצעדים הנבזיים ביותר שאפשר לעשות למעריץ ביטלס. הוא מצליח להוציא החוצה ולפרק את ה"טוהר" שכביכול אופף את הלהקה. לשמוע את לנון מספר שהם חשבו שיהיה להם מזל אם הם יחזיקו שלושה חודשים זה חמוד. לשמוע אותו מספר שהלהיטים הכי גדולים שלהם נכתבו לפי נושא, קצת מוציא את הרוח מהמפרשים.
הכוונה היא לחלק מסויים של הסרט, בו שומעים את לנון מספר על איך הוא ופול היו יושבים מול הדף הריק ומחליטים "טוב זה יהיה שיר אהבה או שיר פנטזיה יותר?" ואז מתחילים לכתוב לפי הזמנה. בעייתי.

מה שהביטלס תורמים הוא מרתק, מה שסמיתון עושה איתו הוא די בזבוז

לביטלס יש את האופי שלהם שמורכב מהמוזיקה והדמויות הכישרוניות שעומדות מאחוריו, מה שהופך את הסרט אוטומטית למוצר מעניין עבור כל מעריץ ממוצע של הלהקה. אי אפשר להתעלם מזה שלהקות כמו הביטלס, פינק פלויד, לד זפלין ודומיהן זוכות לאיזשהי תחושה של אניגמטיות סביבן. יש איזשהי אווירה וקסם שקשה להסביר. קשה לשים אצבע ולהבין מה הפך אותם לאגדות שהם, זהו חלק חשוב מאותו הקסם. לא לדעת מה בדיוק קרה שם, לא להבין בדיוק מה הפוליטיקה מאחורי הכל. כאוהב מוזיקה, אני חושב שבמאים כמו סמיתון לפעמים צריכים לעשות חושבים ולהבין האם זו זכותם לספר לנו שסנטה קלאוס לא קיים ובאיזה מחיר.

הטריילר:

נשים גדולות | שירים מקפיצים

2010-03-12T14:57:00.007+02:00

השבוע ציינו את "יום האישה הבינלאומי". כשאני אומר ציינו אני מתכוון למשפטי הומור בטוויטר, מחוות שונות של "נשים עושות/שרות/מגישות" וסטטיסטיקות שונות שמתארות שאכן יש יותר נשים בתפקידים בכירים, רק מה, הן מרוויחות פחות מגברים בתפקידים מקבילים.
בתעשיית המוזיקה לא חסרות נשים חזקות ודומיננטיות מפטי סמית' ועד קרן או. אבל את יום האישה הזה אני אקדיש לאלבום של אשה אמיתית וגדולה והלהקה שמאחוריה – Gossip.

בת' דיטו, אשה מלאה, פרובוקטיבית עם קול שנשמע כאילו נלקח ממעמקי תקופת הפופ של שנות השמונים מחזיקה צמוד אליה את הגיטריסט ה – funky ניית'ן האודשל (Nathan Howdshell)והמתופפת הפעלתנית האנה בלילי (Hannah Blilie) . הם מצד אחד נותנים לה את הגב הדרוש, ובתמורה היא מנצחת בעוז על המצעד כולו.

“You can call her broke
You can call her poor,
But everybody knows that
she ain’t coal no more -
She’s a dime store diamond.”

מלהגת דיטו בשיר הפותח את האלבום הרביעי, Music For Men, ובזה בעצם מגדירה סוג אחר של נשיות חזקה ולא מתביישת. לאורך השיר היא מציגה בחורה דלת אמצעים, אבל המראה והסטייל האישי שלה הם אלו שהופכים אותה ל "יהלום של בית עבוט" שנוצץ בדיוק כמו הדבר האמיתי. יכול להיות שזה אחד המסרים הכי אנטי פמינסטים שיש, מצד שני, יש פה גם הצהרה חסרת בושה של "כל אחד משתמש במה שיש לו ואין בזה שום דבר פסול". זה כנראה לא המסר שהפמיניזם הרדיקלי היה רוצה לשווק אבל זה בהחלט המסר ש"גוסיפ" מוכנים להעביר לצלילי סאונד תופים מהדהד.

אני חייב להודות שאם זאת הייתה כוכבנית פופ זו או אחרת שבאמת מוכרת את הגוף שלה בשביל קהל, מפרסמים ותמונות פאפרצי, כנראה הייתי מסתכל על זה קצת אחרת. אבל בת' דיטו,כאחת שקשה להגיד שהיא חלק מקונצנזוס היופי ששולט בתרבות , מדברת על הכוח הזה ממקום קצת אחר. הסקסיות של דיטו היא בקול שלה ובהגשה שלה ועל זה היא לא מוותרת בשום שלב.

Music For Men, האלבום המלא הרביעי Gossip, הוא אלבום שמצד אחד מצטיין בהוקים פופיים מעולים עם השפעות אייטיז כבירות. שירים כמו Heavy Cross שממזמן הפך ל"להיט" או Love long distance שנשמע כאילו נשלף אי שם ממדפי ה"היטמן" המוקדמים ושופץ בחן ובכבדות. כקונטרה לכוח הפופ המושך יש את הגיטרות של האודשל, שלעיתים נטועות עמוק ב Funk ולעיתים בהשפעות פוסט פאנק כבדות, יש כאלו שכבר לזה דאנס פאנק.

יש תחושה דומיננטית של אלבום לייב – אינטימי אבל גדול. הפקה מאוד מדוייקת וחדה, מצד שני נטולת קישוטים. יותר מאשר אולפן, אני מדמיין את הלהקה במרתף החזרות הביתי שלהם, חוגגים ונהנים, מנגנים בשביל חברים ומשפחה אבל מפנטזים על קהל גדול בהרבה.

בהופעה – החוויה הרבה יותר גדולה:

האלבום של הגוסיפ הגיע לידי דרך חברת און.טור שמציעים לכם לבוא לראות את הלהקה מרימה את פסטיבל רוק אים רינג המסורתי לצד להקות ענק כמו מיוז, רייג' אגינסט (אקס פאקטור) מאשין, אדיטורז, קאסביאן ו"הנשרים העקומים הללו" של דייב גרוהל וחבריו. לחוויה שאון.טור מציעים לפסטיבל (בספילר קצר – יש שם טיסה, לינה, פסטיבל ועוד!). ואם אתם סקרנים לדעת איזה עוד הופעות אפשר לראות בחו"ל כחלק מחוויה כוללת ומעולה אפשר לבדוק גם פה.

את לא אותו דבר (כמו שהיית אתמול בלילה) - מיקסטייפ פורים חגיגי!

2010-02-26T15:15:00.002+02:00

ישראל היא מדינה עם פיצול אישיות. זה ידוע בכל רמה – אם זה היחס שלנו לבר רפאלי, הגישה של ראש הממשלה להתנחלויות ואם זה העובדה שהחג השמח בשנה תמיד יוצא עם הימים הגשומים בשנה.

מיקסטייפ לפורים היה נראה לי כמו משהו שחייב לקרות. זה זמן נהדר לשלוף כל מיני קאברים שנראו מעניינים ובכל מיני עורות חדשים לטקסים הישנים.
מחוות של אמנים לאמנים אחרים הן תמיד מעניינות. כשאמן מחליט לעשות קאבר לאמן קטן יותר או שווה ערך בחשיבותו ההיסטורית, זה עוד יותר מעניין בעיניי. אחד הסיפורים ההיסטוריים הגדולים יותר היו הקאבר של ג'ימי הנדריקס לביטלס. יומיים אחרי שיצא סרג'נט פפר לחנויות (הוא יצא בסוף שבוע, כך שביומיים האלו היו חנויות התקליטים סגורות) פתח הנדריקס את המופע שלו בשיר הנושא מתוך האלבום הטרי של הביטלס. (הקאבר לא נמצא במיקס טייפ, אבל אתם יכולים למצוא אותו פה )

מסיבות פורים צריכות להיעשות בשטח פתוח בעיניי, איפה שיש מקום לרקוד ולזוז כמה שרוצים בלי הגבלה של ספייס. אבל הגשם עושה את שלו, והבנתי שאת המסיבה הזאת צריך לעשות בפנים. מה שאומר שצריך קצת להוריד את הטירוף, אבל עדיין צריך שיהיה מגניב. אבל אם כבר עושים בבית אז חייבים שהאורחים יהיו שווים אחד אחד, לא?
אז בין המוזמנים למסיבה הקטנה אפשר למצוא את הBlack Keys מחופשים לקפטן ביפהארט, את Grizzley Bear עושים Hot Chip , את Elizabeth & The Catapult מספרים לנו מחדש את מה שליאונרד כהן כבר טען ממזמן שכולם יודעים ואת Of Montreal עושים ריספק לShins.

וכמובן שאתם מוזמנים לשבת לשוחח עם כל האורחים המגניבים האלו – פה תוכלו להוריד את המסיבה אליכם הביתה!

מיקסטייפ אורח!

2009-12-25T19:16:00.004+02:00

עופר ויינר, חבר טוב, כתב ב- alternative-zine.com ובחור בעל טעם מוזיקאלי משובח ביותר, חיבר השבוע את המיקסטייפ להורדה הראשון שלו!

המיקסטייפ שעונה לשם ההגיוני של דצמבר 2009 הוא אסופה מעניינת של שירים כאשר המאחד ביניהם הוא האווירה.

בעיניי המיקסטייפ מספק תחושה יפה של תנועתיות ומסע. לפעמים הוא אפל וסליז, לפעמים הוא רוקנרול ותזזיתי. בקיצור - הוא מעולה!

אז אתם מוזמנים לקחת הפסקה קצרה מסיכומי העשור/ שנה/ חיים ולהאזין למיקסטייפ הזה

רשימת שירים:

1. AC/DC - Playing with girls
2. Mt. - Yes, I Can Solve A Rubiks Cube, But I Can't Very Well Solve All Your Problems Now, Can I?
3. CALLmeKAT - Bug in a Web
4. Silver Apple - Confusion
5. Old Man Gloom - Sleeping with Snakes
6. Converge - Reap What you Sow
7. Stabilo - Click Talk
8. Baroness - A Horse Called Golgotha
9. Blueneck - Epiphany
10. Faith No More - Be Aggressive
11. Invasion - Alchemy
12. Deep Turtle - Pesadilla
13. Can - She Brings the Rain

להורדת המיקסטייפ לחצו פה

או תעתיקו את הלינק הזה לשורת ה - url:

http://sharebee.com/1396874e

תואר ראשון, וביקורות חדשות

2009-12-19T15:43:00.003+02:00

לצערי עבר הרבה מאוד זמן מאז הפוסט האחרון פה אבל בפי עדכונים.

אז דבר ראשון, נעדרתי מפה בתקופה האחרונה לטובת סיום סמינר בפסיכולוגיה. העבודה שחותמת שלוש שנים של תואר ארוך ומעניין. וזהו, עכשיו יש לי תואר בפסיכולוגיה-סוציולוגיה.
מה הלאה? אין לי מושג.

שתי העבודות סמינר שהגשתי קשורות במוזיקה ומוזיקאים.
הראשונה מדברת על מאפיינים חברתיים שהובילו להיווצרות סגנון מסויים של מנהיגות רוק בלהקות רוק קלאסיות. (כן זה שם ארוך)

השנייה עסקה בחלומות של מוזיקאות בתקופות מעבר. מוזיקאים בתקופות מעבר הכוונה היא - לפני יציאה לסיבוב הופעות חדש, תקופה של השקת אלבום/סינגל וכו'. עקבתי אחרי חמש מוזיקאיות מדהימות שנתנו לי את הגישה לחלומות שלהן לשבוע וכל התהליך האישי נותח ע"י פסיכולוגיה של יונג.

כשאני אקבל את העבודות חזרה אולי אני אספר על זה פה קצת יותר בהרחבה עם הסבר לתזה והכל.

דבר שני, התחלתי לכתוב ביקורות לאתר של "קרמבו רקורדס" ועכשיו עלו השתיים הראשונות:
דבנדרה בנהארט What will be
וה"שפתיים הלוהטות" באלבום החדש Embryonic

ככה שבכל זאת יש משהו חדש בביקורות.
יש כמה פרויקטים חדשים שאני מתכנן לבלוג, אבל לזה ייקח קצת זמן!

בינתיים למי שרוצה לקרוא קצת על יונג, זאת ההזדמנות שלו:
האגודה הישראלית לפסיכולוגית המעמקים של יונג