כרוניקה של הופעות וקהל בת"א | חמש הופעות בת"א בחודשיים. דיסק מלא פעם בשלוש שנים. ו"אירוע מיוחד" פעם בחודש


הכתיבה של הפוסט הזה התחילה בבוקר יום שלישי נהדר. מסתכל על הים של חיפה דרך החלון בקומה גבוהה מאוד של מלון יפה מאוד. הרעיון לפוסט הזה התחיל עוד לפני, כשקראתי את הפוסטים המצויינים של שי ליברובקסקי ויונתן קוטנר. הרעיון התבשל לו יחדיו עם פרוייקט חדש שאני עובד עליו בימינו ולבסוף מצא את עצמו נכתב סופית בחדר העבודה שלי. "איפה שהקסם קורה" (כולם פה ראו mtv cribs והבינו את רפרנס הראפרים הזול?)


כאן זה התחיל

בחודשים האחרונים אני עובד בעיקר בייעוץ לאמנים שונים ועובד במרץ על בלוג חדש שכל המטרה שלו היא לתת עצות שימושיות לאמנים שמקדמים את עצמם. לכן הפוסטים הללו הדליקו אצלי כמה נורות והרגשתי צורך לכתוב את הדברים האלו בפוסט כבר עכשיו.
כל מה שקשור בסימביוזה שבין אמן – קהל – כסף – מפיקים תמיד יהיה מסובך ומורכב. לרוב ההבנה שלו מגיעה גם רק בדיעבד ובצורה כמעט סוציולוגית. בעצם כל ההיסטוריה של הרוק הוא מעין של תיעוד סוציולוגי. בכל מקרה הפוסטים של יונתן ושי גרמו לי לחשוב ולבסוף לפלוט את המחשבות הבאות על קהל, כסף, הופעות.

תודה שהגעתם, אתם קהל נפלא!

הייצוג המושלם ביותר לתפיסה של "מה תפקיד הקהל" הוא הטרמינולוגיה שבה משתמשים מפיקים / אנשי בוקינג לעומת להקות. מפיקים תמיד ישאלו "כמה אנשים הלהקה מביאה להופעות?” ולהקות יתייחסו לזה בתור "כמה אנשים באו". ההבדל הוא בהתייחסות לתפקיד הלהקה במופע. מפיק מבין שהלהקה עצמה היא זו שאמורה להביא אנשים. כלומר, המוזיקה, ההופעה, הפרסום וכו'. להקות המון פעמים חושבות שקהל אמור "לבוא". קהל לא "בא" קהל "מביאים". איך מביאים קהל? זו שאלה פשטנית ולכן גם אני כרגע אסכם את זה בתשובה פשטנית – קהל מביאים בעזרת : מוזיקה טובה, הופעה ייחודית, שיווק נכון של ההופעה, יצירת סקרנות לגבי תוכן ההופעה. כדי לנסח את זה כטיפ שיכול לעזור באמת ללהקות אני אשאל: איזה ערך המופע שלך נותן לקהל שמגיע להופעות שלך.

לפני עשור ומעלה (נגיד עד שנת 2000 ) מערכת היחסים בין האמן לקהל הייתה די ברורה.
ההצלחה של האמן נקבעה ע"פ התוכן שהאמן מספק למעריצים שלו. ברטוריקה, הכוח והאחריות היו אצל האמן.
אמן היה מוציא אלבום או יוצא לסיבוב הופעות והקהל היה קונה את האלבום / מגיע להופעה כדי לחוות ולהיות חלק ממוזיקה שהוא אוהב ומתחבר אליה מאזן הכוח היה כביכול שהאמן מספק תוכן לקהל. אם הקהל היה מעוניין הוא היה מגיב , אם לא אז לא.

בתחילת ה – 2000 ועד עכשיו, ככל שההורדות הפיראטיות הלכו ונהיו יותר ויותר שכיחות נוצרה רטוריקה חדשה שבעצם נועדה "לשכנע" את הקהל לא לצרוב, אלא לקנות. הקופירייטינג הנבחר הוא "תתמכו באמן שאתם אוהבים ע"י זה שתקנו את האלבומים / תבואו להופעות שלו".
המשפט הזה מעבר להיותו בעייתי, גם הגדיר מחדש את הקשר בין האמן למעריצים שלו.

אם פעם היחס היה – האמן מייצר מוזיקה והקהל המעוניין צורך אותה להנאתו ואהבתו. עכשיו נתנו תפקיד מכריע יותר לקהל( השימוש במילה "תמיכה" משנה את המעמד עצמו). אמרנו להם בעצם – אתם תומכים באמן והאמן צריך את התמיכה שלכם. באיזשהו מובן האמן הפך להיות נזקק והקהל הפך להיות מעין פטרון.
המושג החדש הביא בסופו של דבר לעיוות של הקונספט המקורי. אם קודם המסר היה שהאמן יעשה מוזיקה טובה, יופיע טוב והקהל יגיע (כלומר, האחריות היא על האמן) עכשיו הקהל אמור לתמוך באמנים, לקנות את האלבומים ולהגיע להופעות (האחריות היא על הקהל).
חשוב לזכור, האחריות היא אף פעם לא של הקהל. האחריות של הלהקה לעשות משהו מספיק משמעותי כדי לגרום לקהל לבוא, להתעניין, לקנות, לדבר עליה ברשת ולהמליץ עליה לחברים.





בירה נשר עולה הרבה פחות מגולדסטאר. אבל אני מבטיח לכם שלא תתפסו אותי שותה בירה נשר בחיים.

שי ליברובסקי בפוסט שלו "שמונה בעשר" מדבר על פסטיבל אינדי-נגב, על מיני פסטיבלים שנהפכו לסטנדרט בת"א ובכללי על תרבות ה – שמונה להקות בעשר שקל לערב. הוא מדבר על הבעייתיות שיש לאמן שמעלה מופע סולו (רק שלו ולא חמש להקות) מול "עסקאות חבילה" כאלו. שהצרכן הממוצע עושה את החישוב המהיר ומבין מה כדאי לו. אני מצד אחד נוטה להסכים עם חלק מהדברים של שי, אבל אנחנו נתקלים פה שוב באותה הבעיה "הקהל עושה חישוב מה כדאי לו כלכלית ולפי זה הוא בוחר לאן ללכת". אני חושב שאפשר לשאול שאלה אחרת. הרי מיני פסטיבל של חמישה אמנים הוא בסופו של דבר אוסף של סטים של 20 דקות, שלפני שאתה מצליח להתחבר ללהקה שמנגנת על הבמה הם כבר יורדים כדי לתת להרכב שאחריהם לנגן, לעומת זאת, מופע של להקה אחת בלבד אמור להיות מסע מוזיקלי וחווייתי שאמור להחזיק אותי (או כל איש אחר בקהל) ולהוות אסקפיזם של שעה ורבע רציפה ולא באינטרבלים. יכול להיות שהקהל פשוט לא מקבל את הערך החווייתי שהוא מצפה לקבל מאותה הופעת יחיד אז הוא עושה שיקול כלכלי במקום?

כל נותן שירות / מוכר מוצר יידע להגיד לכם שאם מה שאתם מוכרים נותן ללקוח ערך אמיתי הוא יוציא כסף (במקרה הזה המוצר הוא ההופעה והלקוח הוא הקהל). לא משנה כמה כסף ולא משנה כמה לא- רציונאלית ההוצאה (מישהו פה פעם קנה דירה ובאמת יש לו כסף לקנות דירה בלי משכנתא לשלושים שנה?). בדוגמא קיצונית – אם היה פסטיבל של עשר להקות בעשרים שקל באוזןבר ומולם הייתה הופעה של טרנט רזנור וחבריו ב – 300 שקל, כנראה שהייתם מוצאים יותר אנשים אצל רזנור מאשר באוזןבר. בגרסא קצת יותר שגרתית בישראל והגיונית יותר, גם אם ההופעה שמול הפסטיבל הקטן באוזן הייתה אסף אבידן בבארבי, כנראה שהיה צפוף אצל אסף לא פחות מכל הופעה אחרת שלו.

אם הקהל הפוטנציאלי שלך מעדיף ללכת להופעה אחרת מאשר לשלך האחריות היא עליך להבין למה בעצם הוא עשה את זה. אני אישית (מלבד מקרים קיצוניים) לא מאמין בנושא של שיקול כלכלי. אלא אם כן ההופעה שלך עולה 200 שקל וההופעה שמולך עולה 20.



היו שורדים מול פסטיבל באוזןבר


חמש הופעות בת"א בחודשיים. דיסק מלא פעם בשלוש שנים. ו"אירוע מיוחד" פעם בחודש.

להגדיר מהו ערך חיוני בעיניי קהל זה לא דבר פשוט. אבל יש כמה דברים שלא עוזרים וכשמדינת ישראל היא קטנה כ"כ ומדינת ת"א אפילו קטנה עוד יותר זה נהייה מסובך יותר.

זה לא משנה כמה מקומות יש להופיע בהם בת"א, הנתון הדמוגרפי נשאר אותו הדבר. רוב הלהקות ימצאו את עצמן מגיעות בערך פעם – פעמיים בחודש להופעה בת"א (להקות שלא עובדות נכון, ימצאו את עצמן מופיעות רק בת"א) בעיקר כי המנטרה היא "רוצה להצליח? תופיע כמה שיותר" (שזו גם טעות נפוצה).
אובר-זמינות של אמן היא טרן אוף לקהל בסופו של דבר. אובר הופעות של אותם החומרים הם גם טרן אוף לקהל. אני אישית לא מסוגל לחשוב על הרבה להקות שהייתי מוכן לראות מופיעות בכמות שלהקות מסוימות מופיעות בת"א. יש הרבה להקות שנחמד מאוד לראות והם עושים מוזיקה טובה. 99% מהמוזיקה בעולם היא לא טובה. מתוך האחוז הנשאר ברובו הם להקות שהם טובות, אבל לא מצוינות. כן, זה סטנדרט נוקשה אבל הוא מתקיים בפועל.
עכשיו בואו נוסיף לזה שלהקה שהיא "סבבה" / “טובה" מופיעה פעמיים בחודש בת"א. הסטליסט לרוב יהיה אותו דבר (אם לא תמיד), הקהל גם ברובו תמיד יהיה אותו קהל (חברים, אנשי תעשייה ) ולרוב יש גם בערך חומר מוזיקלי שמספיק בקושי לאלבום או שני אי פי. אני מנסה לחשוב על להקות שאני אוהב באמת (בארץ ובחו"ל) שהייתי מגיע ליותר משתי הופעות שלהן בחצי שנה בתנאים האלו. מהופעה להופעה האימפקט של הלהקה נחלש. להקות צעירות יותר ישמעו יותר תירוצים מחברים שלהם ללמה הם לא מגיעים, להקות שכבר עברו את השלב הזה יראו את אותו הקהל חוזר שוב ושוב וממעט אם בכלל להתרחב.



הפתרון שהרבה להקות מצאו הוא אירוחים והשקות. תסלחו לי על הכנות הכואבת לרגע, מי שמופיע במשך שנה וחצי, עם אותה עשרה שירים, מול אותם עשרים וחמישה אנשים – במה מיוחדת ההשקה שלכם? זה חשוב לעשות הופעת השקה לסינגל / קליפ / אלבום אבל האם ההופעה עצמה מושפעת מהסינגל או מהאלבום? אם הייתי בהופעה קודמת שלכם, אני ארגיש הבדל כלשהו? אני אחווה משהו אחר מעבר למשפט "זה הסינגל החדש שלנו שיצא לרדיו ואנחנו מאוד מתרגשים"?. אם לא, אז הקונספט להופעת השקה הוא מיותר.
כנ"ל לגבי אירוחים. אירוחים זה נושא עדין. אירוח נועד להפוך את ההופעה שלך למשהו מיוחד. לתת איזשהו אירוע חווייתי וחד פעמי לקהל שמגיע לאותה ההופעה (וכמובן לנסות לגרום לעוד כמה אנשים להגיע להופעה בזכות האמן המתארח). פה נכנסים שני "אבל" בעיניי. 1. אם האירוח לא מפרה את המוזיקה שלך בצורה מיוחדת אז הוא לחלוטין מיותר (אם אירחת גיטריסט רק כדי שינגן את הסולו שהגיטריסט הקבוע שלך מנגן לדוגמא) 2. ברגע שכל ההופעות שלך מבוססות אירוחים אתה בעצם אומר שאתה לבד לא מספיק מרתק ומעניין כדי להיות ההדליין של ההופעה שלך. אל תעבדו על הקהל שלכם. אם אתם לא עומדים לספק לו ערך אמיתי אל תעשו כאילו אתם כן ואז תתפלאו שהקהל שלכם לא גדל מהופעה להופעה. יותר מזה, אל תצפו מהקהל שיתרגש מכל אירוח / השקה שלכם אם הם לחלוטין חסרי ייחוד או חד פעמיות.
אם ההופעה הרגילה שלכם לא פועלת – תחשבו מה אתם יכולים לשפר בגרעין שלה. (לפעמים יצא שהגעתי למסקנה עם אמנים שייעצתי להם שצריך לחזור לשולחן השרטוטים לפני שהמופע עולה פעם נוספת).




מערכת היחסים בין האמן לקהל שלו היא תמיד מורכבת. אמן בתחילת דרכו עובד קשה כדי לצבור קהל, והעבודה הזו למעשה לא נגמרת אף פעם, אלא רק מתפתחת. הקהל תמיד יחפש ערך מסויים מאותו האמן וכשהוא לא ימצא אותו הוא בסופו של דבר יעזוב. ה"מלכודת" של האמנים הוא מצד אחד להמשיך להתפתח אומנותית ומסחרית (לנסות להופיע כמה שיותר, להגיע לכמה שיותר קהל) ומצד שני לשמר ולהגדיל את הקהל (כלומר, לרצות את הקהל). אנשים שאוהבים מוזיקה תמיד יחפשו את הערך שהמוזיקה נותנת להם, אם זה ריגוש, פריקת תסכולים או אפילו בידור ואסקפיזם לשמו. חשוב להיות מודע ולשמור על הקו הדק הזה בין "לעניין את הקהל" לבין "לעניין את עצמך וחבריך". קהל ממוצע שיוצא להנות מהופעה לא עושה את חישובי הכרטיסים לעומת כמות הופעות באותו הערב (בטווח המחירים המדובר). הוא לא עושה חישובים לפי "כמה האירוע הזה חשוב לאמן". תכנון הערב שלו מיועד אך ורק עבורו. הוא ילך לאן שהוא בטוח שהוא יהנה יותר ויהיה לו יותר כיף / מספק רגשית/ חווייתי. כמובן שהמצב הוא לא דיכוטומי כמו שאני מציג אותו פה, אבל לדעתי, גם לא כל כך שונה ממנו. אל תחשבו כמה קהל יש בכל הופעה שלכם, או כמה הופעות עשיתם השנה. תחשבו מה היה האימפקט של כל אחד מהם ומה המשמעות שלו עבור הקהל.


כאן זה נגמרֿ

13 תגובות:

שי ליברובסקי | 3 באוקטובר 2010 בשעה 15:15

נחמד לקרוא את מה שכתבת, ונחמד לדעת שאני מעורר השראה. באשר לנושא שאתה מתייחס ומזכיר אותי, נראה לי שנגעת בו בצורה די פשטנית. נכון שאסף אבידן מול חמישה אלמוניים לא יזיזו לאסף אבידן, אבל אסף אבידן רחוק מאוד מההגדרה של אמן עצמאי (הוא חתום בסוני או משהו, לא?).

אני מתייחס להופעת סולו של אמן לא מוכר אל מול חמש הופעות זולות במחיר דומה, של אמנים בסטטוס דומה או אפילו טיפה יותר מוכרים. במקרה האישי שלי, נאלצתי להתמודד ערב אחד מול שמונה שיתופי פעולה (!) במחיר כמעט זהה. אסף אבידן אולי יכול לזה בקלות, שמונים אחוז מהיוצרים שמופיעים בלבונטין\ האוזן\ קפה ביאליק וכו' לא יצאו מזה כל כך יפה.
אז אני יכול להתבכיין על המזל הנאחס שלי בתאריכים, אבל הנקודה היא שגם הופעה חינמית אחת היא דבר שאמור להיות אטרקטיבי, ומוזר שזה כבר לא. וכשדוחפים לקהל אירוע מפלצתי כזה, הוא לרוב יתעלם מהחישוב של זמן נטו הופעה מול זמן בלאנס. הוא פשוט יבוא לזה וזה די ברור למה. השאלה היא אם זה טוב בסופו של דבר, ואני חושב שלא.
להכניס את טרנט רזנור למשוואה - עשה לי טובה...

חוץ מזה - ברכות על הבלוג, על המאמר

חן לב | 3 באוקטובר 2010 בשעה 16:43

היי, קראתי ולדעתי אתה מפספס את הנקודה כאן.נתחיל בזה שאני מעדיף בירה נשר על גולדסטאר, כיוון שאני מתעב בירה או את רוב סוגי האלכוהול. שנית, אני בהחלט הייתי מעדיף את ההופעה הזולה יותר ולא פסטיבל יקר יותר- לפי שמות האמנים המופיעים שם ולפי ההתחברות שלי למוזיקה שלהם. הרי את אסף אבידן או שלום חנוך אני יכול לראות כל הזמן, ולצורך העניין את שלום גד או מיכל לוטן- לא. נכון שאינני נמנה על רוב הקהל בארץ או בכלל בתל אביב (האם יש הבדל מבחינתך?), אבל אותו קהל בטח שלא יבזבז 100 שקל או יותר על ההופעות של הפסטיבל הקטן שציינת באוזןבר ויעדיף לבזבז אותו על אמן מוכר.
והאמן עצמו- ככל שהוא מוכר (מלשון הכרה), כך הוא מוכר (מלשון מכירה).

לא קראתי את מה שיונתן קוטנר כתב, מחוסר עניין ואורך היריעה, אך את מה ששי כתב קראתי (אמנם לא בעיון). מה שהוא טוען שם הוא שגם אמני אינדי או אמני שוליים צריכים לקבל כסף בעבור הופעותיהם, ועל זה אני כמובן מסכים ברמת העיקרון.

חן לב | 3 באוקטובר 2010 בשעה 17:01

שי, מתייחס רק לקטע של אבידן. מפתיעה אותי הבורות שלך. אסף אבידן הוא אמן עצמאי והוא מוציא את האלבומים שלו בחברת התקליטים שלו בלבד. ההסכם עם סוני, הוא להפצה בלבד ותקף רק באירופה. בארץ אבידן ושות' מפיצים את אלבומיהם לבדם.

רועי פוברצ'יק | 3 באוקטובר 2010 בשעה 17:12

שי, העניין הוא כזה - אסף אבידן, גם בתקופה שלפני סוני וטורים בחו"ל (אני לא אכנס לפרטי העסקאות שלהם) מילא את הבארבי ולא הושפע יותר מדי ממה יש באוזן באותו יום.
המסר שאני מנסה להעביר פה הוא אחר - זה לא הכמות אמנים כמו שזה האיכות. ולגבי אותו אירוע ספציפי אני יכול להגיד לך שאצלך היו אותה כמות אנשים אם לא יותר. ההגזמה עם טרנט רזנור באה להוכיח דבר אחד, שאותו גם הם אסף אבידן ובאותה מידה יכלו להיות מונטוק או כל להקה מקומית אחרת. הקהל בסופו של דבר ילך לפי איזה אמן הוא אוהב יותר ומסקרן אותו יותר.
הקהל שהשיקול שלו הוא כלכלי גרידא לרוב מגיע דווקא מהברנז'ה יותר מאשר הקהל הרחב. וזאת שאלה אחרת כבר.

אני אנסח את עצמי מחדש ואגיד שהפרסומת הכי טובה להופעה של אמן, היא ההופעה הקודמת שלו. כל המסביב הוא לעיתים תירוצים.

חן, יש הבדל גדול בין חיפה לת"א מבחינת תרבות הגעה של אמן (כמה פעמים אמן מגיע לחיפה) ולכן נוף ההזדמנויות שם להיחשף לאמן מסויים, הוא שונה מאשר בת"א.

שי ליברובסקי | 3 באוקטובר 2010 בשעה 19:00

חן, גם אמינם מוציא את האלבומים שלו רק בלייבל שלו. והבורות שלי בענייני אסף אבידן לא צריכה להפתיע אף אחד. הבנתם את העקרון בדבריי, נו, באמת צריך להסביר את זה? אסף אבידן מצליח (ושיהיה לו בכיף) ולתת אותו כדוגמא בתוך דיון על אמנים שההצלחה שלהם מדשדשת\ לא קיימת\ בהתהוות בתולית זה פשוט לא קשור. שיהיה עצמאי או תאגידי, הוא פשוט לא דוגמא טובה לדיון הזה.

אני יכול להבין את הטענה שלך, רועי, והנושא הזה הוא לחלוטין עניין של נקודת מבט - אין פה נכון או לא נכון. ערב הופעות של שמונה שיתופי פעולה (ששה עשר הרכבים) בזול, הוא לדעתי לא טוב לשוק המוזיקה גם מבחינת הסטנדרט של המחיר, גם כי הוא 'מכריז' שהופעה רגילה היא לא מספיק מעניינת, וגם כי מבחינתי - ערב שרובו מתבזבז על סאונדצ'ק הוא לא בילוי.

כמה אנשים נוספים מחזיקים בדיעה הזאת? אני לא יודע. אתה חושב שהקהל ילך לפי איזה אמן הוא אוהב יותר? אז הסיכוי שבערב עם 16 הרכבים הוא ימצא יותר כאלה מאשר ערב עם אמן או שניים, ובטח שיותר יסקרן אותו לגבי שיתופי פעולה 'בלעדיים' או 'חד פעמיים'. וזה נורא לדעתי. יש כאלה שרק גימיקים מטומטמים יוציאו אותם מהבית (ועם מצלמה ושורת סטטוס תואמת בפייסבוק). הלוואי ואתה צודק והאיכות (מושג חמקמק) קובעת את סדר היום כמו הכמות, אבל בעצם ברור לי שזה לא נכון. אבל אם אתה באמת מאמין בזה, אין לי שום טיעון נגד, כי זה סובייקטיבי לחלוטין.

רגע, היית בהופעה שלנו בלבונטין?
:)

קילר הלוהטת | 3 באוקטובר 2010 בשעה 19:28

המממ... דיון מעניין.
מנקודת המבט האישית שלנו: קילר הלוהטת הפסיקה לפעול בשנת 1993, וחזרה לתחייה בשנה שעברה. כאשר קברנו את הגיטרות בארונות המתים לפני 17 שנה, עולם הרוק המקומי היה שונה לחלוטין. הופענו ברוקסן ובמועדונים שונים, הרווחנו לא רע ממופעים המוניים, ותמיד היה המון קהל פוטנציאלי בסביבה.
כיום, מאז שחזרנו, אנו מתמקדים בהקלטת אלבום חדש לגמרי (בשלבי סיום), וזאת אחרי שהוצאנו בפסח האחרון אלבום אוסף כפול רי-מאסטרד עם 26 שירים, שמהווים כמעט את כל מה שהקלטנו בעבר הרחוק.
טרם החלטנו לגבי יציאה להופעות. הסצינה סביב כל כך עגומה. סיבוב הופעות של אמן/להקת רוק מן השורה נמשך הופעות ספורות בלבד. מזל שיש ועדי עובדים. להקות ואמנים מוכרים ואהובים מופיעים במועדונים מול מספר דו-ספרתי של אנשים במקרה הטוב. למה בכלל לטרוח?
http://www.ymr-killer.com
 

אנונימי | 3 באוקטובר 2010 בשעה 19:43

נהדר שכולם (דיגיטל, פוברצ'יק, קוטנר, נדב לזר והסדרה של הטיפים לאמנים)רושמים מאמרים בזמן האחרון שתפקידם לנתח את הסצנה, מה יביא קהל, למי יבוא קהל, איך לעשות את זה "נכון", למה אי אפשר לעשות את זה נכון. העובדה היא שהרבה יותר קל לשבת בבית ולהקליד מאמר במחשב מאשר לצאת להופעה חיה. הריגוש מהופעות חיות הולך ופוחת, הקהל הולך ופוחת. אז איך באמת עושים את זה נכון? התמדה? השקעה? שיווק יצירתי? עבודה קשה ואורח רוח מצד להקה שממשיכה לנסות ומבינה שתהילה, או אפילו מעט הכרה, זה לא משהו שאפשר להקל בו ראש ולוקח לו זמן להכות שורשים? שזה במילה אחת אולי התפכחות? אין תשובות ברורות. לפעמים זה נראה כמו בזבוז זמן לשבת ולכתוב ולפרוק את התסכול על המקלדת במקום לצאת להופעה, לשתות בירה, לחזור ממנה נפעמים ולעזור ללהקה להפיץ את הבשורה הלאה.

חן לב | 3 באוקטובר 2010 בשעה 19:50

רועי, התרבות בחיפה היא מראה למה שקורה בתל אביב. בוא נאמר שאם אמן בסדר גודל בינוני יופיע בתל אביב ובחיפה- הוא יביא קרוב לוודאי בממוצע את אותה כמות הקהל.

שי, לגבי אבידן- הוא לא אשם שהוא מצליח ועושה זאת לגמרי בצורה עצמאית. שאפו לו. זה בדיוק המקום להביא אותו כדוגמה, כיוון שהוא אחד כזה שמצליח לגבש סביבו קהל ובכל זאת הוא עדיין לא נחשב אהוד בנאי או שלום חנוך מבחינת ותק ורפרטואר. לדעתי יביא יותר קהל מנינט, בהופעות מחוץ לת"א.

חוץ מזה, אותי אישית די מעייף לחכות למשל לאמן אינדי שאני אוהב, מבין שלל אמנים בפסטיבל כזה או אחר. זאת הסיבה שבפסטיבל חיפולק (היחיד) הגעתי להופעות הפתיחה ולהופעות הסיום, באמצע יצאתי לסיבוב קצר :)

שלי אלעזר | 3 באוקטובר 2010 בשעה 23:14

רועי צודק לגבי העניין של ההופעות החוזרות על עצמן. בתור צרכנית (וצרחנית) הופעות די אדוקה שחיה בתל אביב, יוצא לי לראות את אותם אמנים אהובים כמה וכמה פעמים, עד כדי כך שהריגוש כבר קצת נעלם. לפחות אצלי. עד מתי אקבל הזמנות להופעה של להקת שקר כלשהי שמשיקה את הסינגל הראשון, שבוע אחרי את הגיטריסט החדש, חודש אחרי את זה שהם החליטו על עטיפה לסינגל השני ויומיםי אחרי זה את זה שהחברה של הבסיסט טסה להודו (עם אורח מיוחד).

אני בעד הערבים המגוונים של לכלןך באוזן (בצורה הכי אובייקטיבית) כי אני אוהבת הרבה סוגי מוזיקה, ואוהבת להכיר אמנים ויוצרים שמה לעשות - אני קצת מתעצלת לחפש היום במייספייס. אבל בגלל הופעות שעניינו אותי כן נכנסתי למייספייס, כן קניתי אי.פי או אלבום וכן הלכתי להופעות שלהם סולו. אז כן, הכניסה זולה, אבל ברוב הפעמים יש רווח שמתחלק בין האמנים. ונכון, לא כולם שותים בירה עם הפתק, אבל מה לעשות - הרוב קובע. והרוב שותה (גולדסטאר).

לסיכום - מסר קטן לאמנים: תגוונו לנו. תחדשו לנו. מצטערת, אבל אחרי שלוש או ארבע הופעות שלכם שבהן רוב אם לא כל ההופעה זהה, אני משתעממת ומעדיפה לשלם 20 שקל לערב מיוחד עם הרבה אמנים או עם שיתוף פעולה מגניב שיגרום לי להנות הרבה יותר.

יונתן קוטנר | 4 באוקטובר 2010 בשעה 11:50

אנחנו התרגלנו בשנים האחרונות לכך שיש בכל ערב נתון בתל אביב ארבע-חמש הופעות בלוקיישנים שונים - וכולם כבר מוכרים לנו.
זה לא רק שההופעות חוזרות על עצמן, אלא גם הלוקיישנים.
אנחנו משועממים מללכת שוב להופעה באוזןבר או בלבונטין, כי המקומות האלה משדרים לנו חוויה שכבר חזרנו עליה שוב ושוב. וכשמוסיפים על כך גם את ההופעות שחוזרות על עצמן מקבלים חוויה ששוחקת את תשומת הלב של הצרכן.
עם הדעיכה של ה"תעשיה" בארץ, סצינת מוזיקת השוליים נהייתה עצומה. אבל הסצינה נהייתה עצומה לא כי הקהל התרבה, אלא כי התרבו האמנים שמסוגלים ליצור גם ללא תקציב של "תעשיה". מכיוון שהתקשורת בארץ עדיין לא השלימה עם המצב הזה, ובוחנת אמנים לפי מקומם ב"תעשיה" הגוועת - רוב העם לא נחשף לחלק גדול מהסצינה הזו, והיא בכלל לא נדרשת לעמוד בסטנדרטים ארציים.
בגדול, נוצר פה מצב שבו יש המון המון המון עשיה, המון היצע - אבל מעט מאוד ביקוש.
הגרעין הקשה של סצינת השוליים מורכב מכמות לא גדולה כל כך של אנשים - כמה אלפים במקרה הטוב. והגרעין הזה הולך ומותש על ידי אמנים שמבקשים את תשומת ליבו ותמיכתו.

אנונימי | 16 באוקטובר 2010 בשעה 8:30

מה שכתב יונתן קוטנר נכון לדעתי.
רק ששכח משהו, פעוט.
כמות העשיה האדירה מול כמות דרישה פעוטה של קהל שנעשה מותש זה נכון, אבל ההיצע כל כך גרוע, המוזיקה פשוט לא טובה.

די לשקר לעצמכם בעיניים.
כבר עשר שנים שסצינת השוליים, נהנית רק מלהיות סצינה.
אין מוזיקה.
תפקחו את האוזניים.
פשוט דל ודליל.

ממש כמו אינדינגב, שהוא הצלחה. הפטיבל הוא ההצלחה.
חוזר ואומר, המילה "פסטיבל" היא הקטע. לא המוזיקה .

פשוט איום.
אני לא היחיד שחושב ככה.

אנונימי | 16 באוקטובר 2010 בשעה 15:38

אני אנונימי אחר....שדי מסכים עם האנונימי הראשון..פשוט אין לי פרופיל כזה או אחר להזדהות איתו....

מצטער שאני מחזיר את הגלגל אחורה, אבל בראייה לאחור נראה שפעם היה פשוט יותר טוב.
אני זוכר את עצמי מחכה לראשון של זקני צפת כמו מטורף על אסיד.כשסוף סוף ראיתי אותם בהופעה זה היה מפוצץ חושים
כנ"ל על פורטיסחרוף בסיבוב הראשון
או כרמלה גרוס וגנר
או להבדיל - פורטרט
או ריר - שלצערי לא זכיתי לראות ואני מצטער על זה עד היום

הנקודה היא שפשוט לא עושים יותר מידי מוזיקה שמעניינת (אותי) ב"סצינה". כניראה שאני לא לבד בעניין.
מכוון שטכנית פה זה הזמן לפרגן,אז-
ליברובסקי עושה משהו מאוד מעניין ונכון לדעתי, שיבשיל למשהו מדהים עם הזמן.כמו שלקח לאייפקס טווין זמן להגיע לאן שהגיע.
הערבים של לאון (אחלה שם ללהקה!!!!)הם פתיחת דלת מצויינת וגם מוגדרים ככאלה, אז לאון - הרמת מגבעת וירטואלית וקריצה.

מה שמדהים שהמצב בישראל מתחיל לדמות את זה של בריטניה בשנות השיבעים - הרבה ענקים ופופ זול, מצב פוליטי חברתי בירידה מתמדת, להקות בארים מחורבנות. רק שלא נראה לי שיש למישהו פה מספיק ביצים לייצר משהו שיהיה אפילו הד למהפכה של הפאנק במלוא כוחה.וכשאני אומר את זה, אני מתכוון גם לצד הכלכלי.
הארגון של הסקס פיסטולס הכניס מאות אלפי פאונדים, והלהקה הכניסה שירים למצעדי הפזמונים במקומות גבוהים ביותר. מישהו פה באמת חושב (עם כול הכבוד) שלהקה ישראלית חדשה יכולה לסחוף את תרבות השוליים וליצור פה תרבות חדשה?
הפעם האחרונה שזה קרה זה היה פורטיס עם סיפורם מהקופסא, שגרר את גל הלהקות של הניינטיז.ומאז - דממה דקה....

אז במקום להתבכיין - תחשבו למה הלהקה שלכם פשוט לא מעניינת או כן מעניינת.האם יש להופעות ערך מוסף או פשוט החברים באים "כי חייבים".


עד אז - אני מחכה לטרנט.....

דביר | 18 בספטמבר 2011 בשעה 13:21

כן גם לי הדברים של יונתן קוטנר נגעו, אני חושב שיש כאן תופעה\ בעיה. קודם כל נראה לי שיש פער לא קטן בין שתי עולמות נכון להיום הארצנו הקטנטונת. מוזיקת השוליים שהתפתחה היא תופעה שהיא סמבולית למשהו רחב יותר שקורה בחברה הישראלית. זאת אומרת שהשוליים קיימים בהרבה תחומים אך עדיין משום מה נמצאים בערפל מכורך שיעבוד שעדיין לא ניתן להגדרה. הדבר היחיד שברור הוא הדומיננטיות של מספר גופי תקשורת שמעפילים על כל אמן בידור ישראלי

הוסף רשומת תגובה